ג'דיי חקירות, תיק 01

השנה היא 2003. דרור בירנבאום, ראש עיריית קרית אונו, איש מפלגת העבודה, לא היה יכול לעמוד בפיתוי. 11 חודשים לפני תום כהונתו הוא הכריז בפתאומיות על פרישה מכהונתו [למה זה נקרא פרישה ולא התפטרות?], רק כדי לצנוח בחוסר אלגנטיות הישר אל בריכת המרשרשים של משפחת אריסון. אל נעליו (הקטנות) של בירנבאום נכנס יוסי נשרי, איש ליכוד לשעבר שרץ כעצמאי. אל הקואליציה שבנה סביבו נשרי הגיע גם עורך דין בשם איתי גרין – אקס עבודה שעבר לשינוי. והוא לא היחיד שהתמרכז. נשרי בעצמו עבר לקדימה. מאוחר יותר, כשחזר לחיק הליכוד, חטף על הראש מיו"ר הסניף המקומי – נשרי התכוון לקרוא לשכונה חדשה בעיר "נאות אריאל שרון", ואולי לא ציפה להתנגדות.

קפיצה קלה אל העבר הלא-רחוק. השנה היא 2010. נשרי הוא ראש העירייה כבר 8 שנים. בין הישגיו – הקמת התאגיד "מי אונו". בחור צעיר המחזיק בתואר שני במנהל עסקים מתמנה לתפקיד סמנכ"ל הכספים של התאגיד החדש. שמו של הבחור הצעיר הזה הוא אייל נמר.

פורסם בקטגוריה ג'דיי חקירות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

הזמנים משתנים

לפני כמה ימים עלתה בי מחשבה: בקרוב מאוד שוב לא יהיה לי ממש זמן משלי.

אני מתכוון לזמן שמתחיל כשאני מתכנן אותו – נאמר, "אחרי שאחזור מבית הספר ואענה על כל האימיילים, ואולי גם אעדכן את המשו"ב** של השעות שפספסתי, ואולי גם להאכיל את חתולי ואת כלבובי, ובטח שצריך לאכול משהו, אחרי כל אלה – אשב ואתן איזה שעה וחצי ב-NBA, כי הייתי ילד טוב בימים האחרונים ואין איזה משהו סופר דחוף למחר, ושירה תגיע רק לקראת שש וחצי-שבע…". כל הנ"ל חולף לי בשנייה וחצי בדרך הביתה מבית הספר, נטבע בזכרון-לטווח-קצר ומיתרגם לסדר פעולות רציף. פלאג אנד פליי.

זמן משלי הוא גם זמן שמתרחב כפי רצוני. אם באמת הייתי ילד טוב, ובאמת שאין לי משימות וזה לא שאני מנסה לעבוד על עצמי כי בעצם יש לי מלא אבל אני רק דוחה אותן עוד ועוד, עד שהן כבר ממש לא רלוונטיות, והכל בסדר, אין מה לדאוג, כי תמיד יש עוד ועוד משימות אחרות שאפשר לדחות עוד ועוד – אם כל זה נכון, הרי שמותר לי לפי החוק הלא כתוב, שהוא קודקס החוקים של הזמן הפרטי של אמיר שכתוב אצלו בראש, מותר לי לחתולין*** לתת עוד משחק, או לראות פרק של משהו.

ובקרוב מאוד כבר לא יהיה לי זמן כזה, זמן משלי. בקרוב, בסוף פברואר, יגיח יוצמח^^ אל העולם, ואז, או אז, לא רק שהשעה וחצי הזו כבר לא תהיה שלי אלא שלו, קודם כל שלו, אלא שגם הדקות והשניות יהיו שלו, ובטח נתחיל באמת לחשב זמנים בדקות ובשניות, ונלמד את השעון הפנימי של פטמת בקבוק רתוחה ונקייה, ומתישהו נדע על-עיוור מתי היא מוכנה, ונדע את הקצב המתקתק של קקי-גב, בחיי שעד השנה לא ידעתי שיש בכלל מכה כזאת בעולם, ונלמד לזהות סוגי בכי, וכל הג'ז הזה.

אגב, דיסקליימר: זה ממש לא פוסט מתבכיין של אבא-לעתיד. זה פשוט מה שזה. החיים שלי הולכים להשתנות, ולכן גם The times, they are a-changing.

חוץ מזה, אני כבר רגיל לתת מזמני לילדים. כמה קשה זה כבר יכול להיות.

** משו"ב – "מיידיות, שקיפות ובקרה", פלטפורמה לניהול מערכות חינוך, סיוט מתמשך שלא עובד לי בפלאפון.

*** כל הקרדיט למריה.

^^ שם זמני בלבד. יש אחרים, אם תרצו.

פורסם בקטגוריה אנוכי | עם התגים , | כתיבת תגובה

כבר עברו השנים

אשכרה עברו שנים מאז הפוסט האחרון. תקופה ארוכה, ארוכה מדי, במהלכה כתבתי מעט מאוד. וזה לא שמשהו בהרגלים הקבועים שלי השתנה באופן דרסטי. אני עדיין לוקח אתי פנקס וכלי כתיבה לכל מקום. עדיין מתבונן בעולם שמסביבי. עדיין משוחח עם אנשים שאני לא מכיר. עדיין חושב מחשבות על העולם ועל האנשים ועל עצמי. עדיין חושב בפרוזה.

אז מה בכל זאת השתנה? כמה דברים השתנו.

הזמן השתנה. לפעמים נדמה לי שיש לי הרבה זמן פנוי. לפני שקנינו מכונית – היה לי זמן באוטובוס. אחרי שקנינו מכונית – התפנה לי יותר זמן בבית. אפשר לומר ששני המאפיינים של הזמן, הכמות והאיכות, השתנו שניהם. יש לי יותר זמן, אבל הזמן עצמו נהיה אחר. הקצב שלו השתנה. השעות הפנויות עוברות מהר יותר, ואני לא רגיל לכתוב במהירות.

תכלס – סתם תירוצים. אם הייתי רוצה לכתוב, הייתי כותב.

עזבו את השינויים. הנה חזרתי לכתוב. שינוי חיובי, לשם שינוי.

פורסם בקטגוריה אנוכי | עם התגים , | כתיבת תגובה

המאבק העממי מגיש: ערב בצוותא

תחת הכותרת "שיח ג'ארח בתל אביב" התכנסו בצוותא אנשי האספרסו וילדי הבועה כדי לקבל מנה גדושה של מוטיבציה, אזהרות וקריאות עידוד. רגע. אני מגזים. היו שם אנשים טובים, יענו Good Folks, אכפתניקים. אשמתם שהם תל אביבים?
"התכנסו", כלומר, היו שם יותר משניים. האולם כמעט מלא, השורות הראשונות צפופות עד אפס מקום. כיוון שנכנסנו – הקיסרית ואני – באיחור של חצי שעה מכוונים אותנו באדיבות לעבר השורות שלמעלה. אני מציץ לבמה. מעל הפודיום רוכנת סהר ורדי, בחורה ששמה כבר יצא ממעגלי האקטיביזם. תפסיקו לגרד בראש. ורדי היא אחת מהפעילות שמחאתן כל כך אפקטיבית, עד שהיא גוררת תגובה ונדליסטית ואלימה מצד המתנגדים לה. אלמונים ממגזר שאינו בלתי ידוע ריססו גרפיטי פוגע, פתטי ומגוחך על קירות ביתה. נשמע מוכר עכשיו? רק עוד אחת מהרעות החולות שהרימו ראש ביתר שאת בשנה האחרונה. אך ורדי לא מתרגשת מכך. נראה שהסיטואציה המעונבת והאנשים היושבים מבלבלים אותה יותר. עדיין, דבריה בהירים ומדויקים. יותר נכון, קצה הזנב של דבריה: כשמצגת של מפות, תרשימים ונתונים מאחוריה, היא מספקת את הרקע ואת המידע הכללי למי שאינו מעורה בנעשה בשכונה הירושלמית.
לקול מחיאות כפיים נלהבות – שיחזרו על עצמן בכל פעם שיתחלפו הדוברים – עולה לבמה מוחמד סאבה. האיש הוא יליד יפו שלפני הנכבה ומתגורר בשיח ג'ארח מאז עזבה משפחתו את ביתה בעג'מי. כמו רבים מתושבי שיח ג'ארח, גם משפחתו לא החזיקה בבעלות על הבית בו גרה. הם היו שוכרים בדמי מפתח במשך עשרות שנים, כשהכל התנהל על מי מנוחות, ולא צייצו. בנקודה זו חשבתי שלאחר קריאה מעמיקה ושיחות עם יודעי דבר, גם אני לא שמעתי על מאבק כלשהו שקדם לצווי הגירוש וההריסה – לא בעג'מי ולא בשיח ג'ארח. אופטימיות? נאיביות? פחד מזעזועים? פרנויה של פליטים? אנא ערף. הנושא שווה בדיקה.
ב-72', מספר סאבה, התנועה הספרדית הציגה מסמכים שהוכיחו לכאורה בעלות יהודית על המגרשים בשכונה עוד מימי העות'מנים. בגיבוי של המשטרה ובתי המשפט נתפס הבית הראשון, שבאותה העת שימש כבית קיץ למשפחה כוויתית. כאן סאבה קופץ קדימה בזמנים ומספר על משפחת אל-כורד שפונתה מביתה ב-2008; שתי משפחות נוספות פונו ב-2009. בין לבין, הוא מספר, גילויי האלימות מצד המתנחלים הפכו לעניין שבשגרה: "הם מפעילים כוח כדי להוציא אותנו. אנחנו לא נצא. אנחנו נתנגד בתוקף! (מחיאות כפיים) זו חובתנו!". סאבה מתרגש, דיבורו נעשה מעט קטוע, אבל הוא דורך חזק על הדוושה וממשיך.
"נגיד שהם צודקים והם בעלי הבית. אז נתחלף – ואנחנו נחזור ליפו ולצריפין. לנו יש שני בתים בעג'מי – אחד מהם הוא היום בית כנסת! נחליף, למה לא. אנחנו מוכנים". וכאן טמון האתגר האמיתי עבור הישראלי מהשורה. ההוא שמבלבל בין פלסטיני מהרשות לפלסטיני ישראלי, שבשבילו כולם "ערבים". ההוא שלא מבין שהאפליה הבוטה והגזענית מתבצעת מתחת לאפו ממש – זכות שיבה ליהודים בלבד. סאבה הוא הכתובת עבור אותו ישראלי ממוצע. בעצם, סאבה יהיה היחיד מבין הדוברים שיעסוק בהידברות ובפיתרון הדדי. דווקא הוא, הקורבן הישיר של הנסיבות, מרים את הראש ולא מסתפק בטפיחה עצמית על השכם האקטיביסטית.
ובכל זאת, אי אפשר לסיים נאום בלי להתייחס לחלקם של הפעילים והפעילות בשטח. "תודה לחבר'ה הישראלים שבאים ביום ששי לתמוך נגד ההתנחלות ונגד האלימות. אני זוכר 15-20 איש, והיום יש מאות! (מחיאות כפיים) תבואו גם אתם ותראו את המצב". סאבה מודה בהתרגשות לקהל ויורד מהבמה.
אחריו עולה אסף שרון, אקטיביסט המרכז חלק מהפעילות בשכונה. הוא מתחיל את דבריו בטון פסימי. טיול ברוטשילד של יום ששי מדכדך אותו, הוא אומר. הוא מסתכל לצדדים, רואה את הקהל בבתי הקפה, ומבין שהחיים כאן טובים מדי מכדי לצפות לשינוי. אבל מתחת לפני השטח, הוא מאמין, רוב האנשים מבינים שהמשבר מעבר לפינה. רוב האנשים מודעים לבעיות הקשות שמסביבנו ובתוכנו – קסנופוביה, הקצנה, ריקבון.
"מפחידים אותנו", הוא אומר, "ואנחנו לא מפחדים. אנחנו מפחדים רק מאלה שמנסים להפחיד אותנו". הסכנה אינה באיום על הביטחון אלא באיומים על הדמוקרטיה: צה"ל הנלחם באכזריות במאבק העממי, גילויים של פשיזם בכנסת. ומעל הכל, אומר שרון, נמצא הכיבוש. לא רק ביש"ע ולא רק מעבר לקו הירוק – הכיבוש נמצא בכל מקום. ולכן צריך להלחם בו בכל מקום. בשיח ג'ארח, למשל, הטענות שלהם נופלות אחת אחת. אנחנו לא קיצוניים. הם הקיצוניים. הצדק איתנו, ולכן ננצח.
הקהל מגיב היטב לשרון. הוא מדבר אליו בגובה העיניים, בתל אביבית שוטפת. הוא נותן פרספקטיבה רחבה מאוד על הנושא, אולי רחבה מדי. הוא מדבר על "צדק" ו-"דמוקרטיה" ופחות על עובדות בשטח: מה היקף הפעילות? איזה הישגים נזקפים לזכותה בשלב זה של המאבק? דווקא הוא, ממרכזי ההתנגדות, היה יכול לספק פרטים חשובים כל כך למקומיים הבורים. לדעתי, היה כאן פספוס.
אחרי ששרון יורד מוקרן סרטון קצר המציג כמה צדדים של השכונה הירושלמית. עממיות המאבק, למשל. המצלמה משוטטת בין המפגינים, מתחת לתופים, בין הראשים, ורואים הרבה פרצופים צעירים ומשולהבים – מישראל, מחו"ל, מכל שכבות הגיל, העדה והמגדר. פה ושם בולט פרצוף מוכר יותר – גרוסמן, חזן, אבנרי – אבל הם משמשים כמעין קמע ופחות כפעילים. גרוסמן, בדבריו היפים על דו-קיום ואנושיות, מעלה חיוך על השפתיים כשהוא מסיים ב"שבת שלום".
הסרטון גם לא מדלג על מתנגדי המאבק – המשטרה והמתנחלים. על רקע מוסיקה בלקנית סוערת – המשרה על כל העניין אווירה קומית משהו – מוצגים בו מעצרים ודחיפות, מגאפונים ומדים. וכמובן, קיצוניים בכיפות: המגדפים, מרססי הגרפיטי, הרוקדים לצלילי "ד"ר גולדשטיין, אין כמוך בעולם" וזורקי האבנים. חלק זה של הסרטון הוא מיש-מאש של כמה קטעים המצולמים ע"י מתנדבים בשכונה ומחוצה לה. למשל, בשלב המוקדם של המאבק – במהלכו עדיין הותרו הצעדות ממרכז העיר – נראים שני ירושלמים, צעיר ומבוגר, כשהם מקללים בצעקות את ה"שמלאנים המסריחים", כולל אזכור אקטים מיניים, בני משפחה מדרגה ראשונה ונישואי תערובת, רחמנא לצלן. טוב לראות שלא איבדנו את ההומור. הקהל צוחק בפה מלא ומעניק לשני הליצנים מחיאות כפיים מכל הלב.
אחרי הסרטון עולה נילי לנדסמן ומדקלמת במהירות מטשטשת טקסט שכתבה, גוף ראשון, סיפור אישי, רגש והזדהות. "חשבתי שזה [שיח ג'ארח] עוד כפר, בין בילעין ונעלין. אלמלא נער שמכיר [בנה של לנדסמן] וחברים שמגיעים באופן קבוע להפגנות – לא הייתי יודעת." לפני חודשיים הגיעה לאחת ההפגנות בספונטניות, ככה סתם. האנשים והמקום גם יחד הוכיחו לה שניתן לפעול למען הפרט ולמען הכלל, ולהיטיב עם שניהם. "אין אפולוגטיקה, אין הפרחת ססמאות או פסימיות. לא מכריחים שם. באוויר יש אופטימיות זהירה ולא הכל אבוד". כשהיא מגבירה את קצב הקריאה, לנדסמן דוחקת במאזינים הישובים להתרחק מהדחקה והשכחה עצמית, להתרחק מהבחירה בעיוורון. כי מרגע ששמעת על דבר – מהרגע בו הבנת כי לידך ובשמך מתבצע עוול כלשהו – לא תוכל להמשיך ולא לדעת אותו.
לסיום עלה אבישי מרגלית שהוצג כאיש אקדמיה וזוכה פרס ישראל לפילוסופיה. הוא הרבה יותר מזה: מרגלית הוא דובר רהוט ושקול המצליח ליצור קשר חזק ואמיתי בין השומעים לנושא. אותי הוא קנה. "גדלתי בירושלים ליד השכונה. משם נורה הסיקס-פאונדר שהרס את ביתי. שיח ג'ארח היתה מאיימת, אך לא זרה ולא מוזרה." הוא מדבר על פעולה גלובאלית ופעולה לוקאלית. נתחיל מהמאקרו.
"ירושלים היא קונקרטית ונושמת, אסור להפוך אותה לססמאות סיפוח… כיום יש תכנית לספח שליש מהגדה – השטח שבין רמאללה מצפון, מעלה אדומים (ששטחה המוניציפאלי גדול משטחה של תל אביב) ממזרח ובית לחם מדרום." ושוב ירושלים – "'האגן הקדוש' קטנטן. העיר הגדולה, המומצאת, זרה אפילו לשרים ולחברי הכנסת. אני בטוח שרובם לא ימצאו את רמת שלמה בלי עזרה". מרגלית אוחז בירושלים ביד אחת, באל-קודס ביד השנייה, ומאחד את שתיהן.
השינוי האמיתי, הוא אומר, הגיע עם קץ האופציה הירדנית: ויתורו הפומבי של חוסיין מהאחריות והטיפול בבעיה הפלסטינית. "מאז, ובמיוחד מאז האינתיפאדה השנייה, הפעילות האגרסיבית התרחבה: [מטרתה] למנוע פתרון לירושלים ולטשטש את ההבחנה בין השכונות. פעם היינו בינלאומיים אבל לא קוסמופוליטיים – כל קהילה לעצמה". זהו מבנה קשה, מסובך, מורכב, ויש להגן ולשמור עליו.
במובן הלוקאלי, מרגלית אומר כי "תל אביב היא עיר-מדינה ימיביניימית, מתנדנדת, חיה לעצמה. זה הזמן לפעול – לא בכיכר ציון, שם לא מנשלים אף אחד! (מחיאות כפיים) צריך לבוא לשיח ג'ארח, ועכשיו. לעבור ממאות לאלפים. צריך להתעלות מעל מריבות השמאל, מעל הכיתתיות. להיזהר מסימון בוגדים! להיזהר מדה-לגיטימציה אכזרית וקיצונית: 'צפויים להיות [בהפגנה] אנרכיסטים נגד הגדר ושירות בצה"ל' – לא! להחזיק ידיים בשורה ולצעוד יחד. לגיטימית בילעין ולגיטימית שיח ג'ארח!" כאן הקהל התפוצץ. צעקתי במלוא הגרון "כל הכבוד!" והפתעתי את הקיסרית, את עצמי, וגם כמה שכנים.
כשיצאנו אל הלילה החמים והדביק לא היתה תחושה של הישג גדול, אבל הרגשתי שהונחה עוד לבנה מכובדת בתהליך המיוזע של הסברת המאבק. אין לי מושג כמה מבין האנשים בצוותא הכירו לעומק את הנושא, ואני מקווה שהדוברים לא הטיפו למקהלה. השלב הבא: לחזור לשיח ג'ארח. בקרוב. בקרוב מאוד.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים , , | תגובה אחת

בן יהודה מתהפך בקברו

פרסומת אחת לקטשופ היינז הרגיזה אותי במיוחד. רואים שם משפחה סטנדרטית (כלומר, כולם יפים מאוד ובהירים מאוד) יושבת לשולחן במה שנראה כמו דיינר אמריקאי למהדרין. הם אוכלים מאכל ישראלי טיפוסי – המבורגר וצ'יפס. הילדים משועממים ולכן משחקים עם האוכל. האם הם משחקים עמודו? שמות? דג מלוח? לא! הם משחקים משחק ישראלי טיפוסי אחר – צ'יפס באולינג. שימו לב. זוהי פרסומת ישראלית שהופקה בישראל עם שחקנים, תאורנים ונערות מים ישראליות. ועם זאת, בכל 26 השניות שלה אנחנו שומעים 5 מילים בעברית. ח-מ-ש.

זה נורא. זה זלזול, זו זילות הדעת. זה איום. מילא העברית המשובשת של הרחוב, מילא שפת הבידור הרדודה שמנציחה תרבות בצרות. גם בפרסומות צריך לסבול? מה כבר ביקשנו? תחיית השפה? 2,000 שנות? כבר סיפרו מספיק בדיחות על המדינה החמישים ומשהו של ארה"ב, אבל זה כבר מוגזם. תנו לילדים לשחק במטקות ותמכרו לנו מטבוחה. אלה אמנם אינן המצאות ישראליות, אבל להן לפחות יש ריח מקומי.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים , | כתיבת תגובה

כדורגל אירופי, צופים לבנטינים

22.04.10

שלשום קבעתי לראות את חצי הגמר של ליגת האלופות (בארסה-אינטר) עם אבא. המקום: דירת סטודיו של אודי, חבר משוגע ונגר מוכשר. אבל אודי הבריז לנו ברגע האחרון, ואני משום מה חשבתי שהמשחק מתחיל בעשר. אבא התקשר אליי מדירת סטודיו אחרת, המסגריה של דורון, גם היא בשכונה. יצא שפספסתי את שריקת הפתיחה וגם את עשרים הדקות הראשונות של המשחק. ירדתי במהירות במדרגות וחציתי את פלורנטין בצעדים מהירים. מהחלון של ההודנא ראיתי שהתוצאה עדיין מאופסת. יופי. ירדתי באברבנאל ולקחתי שמאלה בפרנקל.
כשעברתי את הפיצה של זקניה שמעתי זעקות שבר מכל עבר. רצתי בחזרה לפינה והצצתי בטלויזיה של הטאפאס-בר החדש. אחד אפס לברצלונה! פדרו! איזה ילד מוכשר. קאמביאסו הקירח והעוואר פיגר מאחור והשאיר מספיק מקום לבישול יפהפה. אחד מהלקוחות שישב על הבר פנה אליי ואמר: זה זמן להיות בחוץ? מה עם המשחק? אמרתי לו שאני בדיוק בדרך, ושאני מתכנן את הנתיב כך שלא אפספס התפתחויות כאלה בדרך. מזל שאני גר באזור מלא פיצוציות. באמת שבכל פינה דלקה טלויזיה. תודה לכולכם.
רצתי במעלה הרצל וסימסתי לאבא שיפתח את הדלת. בדרך לדירה התעדכנו במאורעות היום החשובים פחות, ואמרתי שלום לדורון ולבחור שישב על הספה. שכחתי את שמו, לצערי, אבל אני זוכר בהחלט שהוא הבן של מאיר פיצ'חדזה. כפרה עליו, איך הלך לנו. ולא רק שנפטר, אלא שהמשפחה חטפה מכה אכזרית נוספת. במהלך השבעה נגנב תיק מלא מזומנים מדירתם. אין גבול לאכזריות האנושית. בכל מקרה, הוא דווקא היה חייכני וחברותי. לא נראה שעברו עליו טלטלות כאלה. קשרנו סמול טוק של כדורגל, והתברר שהוא חובב רגאיי מושבע כמו אחי, יובל.
טוב, גם היה משחק לראות. בארסה שיחקה נורא. מלבד משחק המסירות הקצרות האלגנטי שלה לא היה רגע אחד של ברק. צ'אבי לא תיפקד וחסרונו של איניאסטה הורגש מאוד במרכז השדה. מסי בקושי נגע בכדור ולא הראה לנו אפילו רגע אחד של קסם. בעיטה אחת חצי מסוכנת היתה לו, וגם אותה חוליו סזאר הדף בלי קושי מיוחד. זה היה גם ערב חלש של פפ. את איברהימוביץ' היה צריך להוריד מהמגרש ברגע שהיה ברור שהוא לא מספק את הסחורה נגד אהובתו לשעבר, ואיפה האלתורים הטקטיים הנהדרים שהביא לנו גווארדיולה בעבר?
מהצד השני היה משחק פנטסטי של הכחולים-שחורים. אני לא אוהב את הסגנון הקשוח וההגנתי שלהם – שמזכיר לי יותר מהכל את נבחרת ארגנטינה, שנואת נפשי – אבל אם היה לי כובע, הייתי מוריד אותו בפניהם. הם הצליחו לפרק את הפצצה הקטאלונית במסירות מדויקות ומעל הכל – רוח לחימה וריצה בלתי פוסקת. פאקינג הגיע להם לנצח בתוצאה גבוהה הרבה יותר. אני לא זוכר את הפעם האחרונה בה בארסה ספגה שלישייה, וגם יעקובי ואוחנה לא זוכרים. לעזאזל. למה אינטר שיחקה טוב כל כך?

משחק שונה לגמרי נערך אתמול במינכן. יורם ארבל הנפוח לא הפסיק להלל את הקהל ואת המגרש, כנראה מתוך ייאוש אל מול המשחק האגרסיבי שהתפתח מולנו. שערוריות השיפוט של הבינלאומיים המשיכו בשריקות תמוהות והרחקה תמוהה לא פחות של ריברי. בסדר, אז הוא דרך לצרפתי המסכן על הרגל. תנו לו צהוב! למה לזרוק אותו מהטורניר? הוא לא טולאלאן, שחקן שאינטליגנציית המשחק שלו מתחרה רק בשמו המגוחך. אגב, דקה או שתיים לפני הפאול ששלח את טולאלאן לספסל אמרתי למתן שאני לא סומך על שחקנים עם שמות מוזרים כל כך. קלוד מקללה וליליאן טוראם – מה יש לצרפתים האלה? מי קורא לילד הענק והמפחיד שלו ליליאן?
מתן, אגב, הוא השותף של חברתי הקיסרית לוטם. הוא תפס את החדר הגדול בדירה וצייד אותו במיטב הטכנולוגיה הבידורית ובפוף סגול ענק. יש גם ספות, אבל ספות הן לחלשים ולרכי הלב. את המשחק ראינו ב-HD וזו חוויה אחרת. כמו מתן, גם אני מחכה לאולימפיאדה. אולי שיאים שבורים נראים טוב יותר כך.
במחצית, עייף ומורעב ומיואש, עזרתי ללוט להכין שניצלים. הפירה והסלט כבר היו מוכנים. עשר דקות אחרי השריקה היא באה עם הצלחות וישבה איתנו לראות את המשחק. אני מעביר לה קורס מזורז בכדורגל והיא קולטת את העניינים לא רע, ואפילו מגלה התלהבות. היא כבר זוכרת שאת מוריניו מכנים "המיוחד" ושריאל הם הרעים שלובשים לבן. היא אפילו הבינה מה זה נבדל בהסבר הראשון, וזה לא שהשתמשתי בעזרים מתודיים. כל הכבוד לך, בייבי.
גם היא התייאשה מהמשחק המגעיל והלכה לעבוד קצת בחדר. מתן נרדם כמה דקות אחרי הגול היפהפה של רובן, נקודת האור היחידה במשחק, ואני נשארתי עם תקוותי לשבוע גומלין מעניין יותר.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | כתיבת תגובה

פוסט חמץ

אהלן.

מנטאלית, אני בחופש. גם מכתיבה. בינתיים, קבלו לינק:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3866823,00.html

זו הכתבה הראשונה שלי, כפי שפורסמה בגיליון בלייזר האחרון. עם זאת, זו אינה הגירסה המלאה. העניין עדיין בבירור לגבי זכויות יוצרים, אך אולי אפרסם כאן את הגירסה המלאה בעתיד הקרוב.

חג חירות שמח לכו—–לנו!

פורסם בקטגוריה עליית הגג | כתיבת תגובה