הזיכרון הראשון שלי

הזיכרון הראשון שלי הוא מסביבות גיל שנתיים. קצת לפני שנתיים כנראה, כי בזיכרון הזה אני עדיין בן יחיד להוריי. אני נולדתי לקראת סוף אוקטובר ואחי נולד לקראת סוף ספטמבר כשנתיים לאחר מכן – מה שהופך אותי לבן שנה ועשרה חודשים בערך באותו זיכרון ראשון.

אנחנו נפרדים לשלום מזוג חברים של ההורים שלי. הם עומדים בתוך דירתם, ליד הדלת. אחד מהוריי מחזיק אותי על הידיים. אנחנו עומדים על המפתן מחוץ לדירה, מעלינו הגג של המדרגות החיצוניות בבניין הלבנים הכהות. אני זוכר תחושה של קירבה ושל חיוכים.

זו תמונה אחת, הבזק קצר של חיים מוקדמים מאוד ופשוטים מאוד. מוקדמים כל כך ופשוטים כל כך עד שהוריי חשדו בזיכרון הזה וניסו להיזכר אם צילמו תמונות כשהיינו שם, מה שהיה מסביר את היווצרותו של זיכרון-תמונה סביר בהרבה. אבל מהר מאוד הם הגיעו למסקנה שלא צילמו שם אף תמונה, וגם לא מצאו באלבומים הישנים תמונות של הדירה שאותו זוג חברים צילם. התמונות היחידות מאותו מקום היו תמונות אורגניות לחלוטין, פיסות חשמל וכימיקלים שיצרו לולאת זיכרון קטנטנה בתוך המוח המוקדם והפשוט שלי.

עד היום אני סבור, אולי במידה רבה מדי של אופטימיות, שכמעט לכולם יש זיכרונות מוקדמים ופשוטים מאוד, ושהייחוד שלי הוא רק בגישה אליהם, בקלות השליפה והאיחזור שלהם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

הזמנים משתנים

לפני כמה ימים עלתה בי מחשבה: בקרוב מאוד שוב לא יהיה לי ממש זמן משלי.

אני מתכוון לזמן שמתחיל כשאני מתכנן אותו – נאמר, "אחרי שאחזור מבית הספר ואענה על כל האימיילים, ואולי גם אעדכן את המשו"ב** של השעות שפספסתי, ואולי גם להאכיל את חתולי ואת כלבובי, ובטח שצריך לאכול משהו, אחרי כל אלה – אשב ואתן איזה שעה וחצי ב-NBA, כי הייתי ילד טוב בימים האחרונים ואין איזה משהו סופר דחוף למחר, ושירה תגיע רק לקראת שש וחצי-שבע…". כל הנ"ל חולף לי בשנייה וחצי בדרך הביתה מבית הספר, נטבע בזכרון-לטווח-קצר ומיתרגם לסדר פעולות רציף. פלאג אנד פליי.

זמן משלי הוא גם זמן שמתרחב כפי רצוני. אם באמת הייתי ילד טוב, ובאמת שאין לי משימות וזה לא שאני מנסה לעבוד על עצמי כי בעצם יש לי מלא אבל אני רק דוחה אותן עוד ועוד, עד שהן כבר ממש לא רלוונטיות, והכל בסדר, אין מה לדאוג, כי תמיד יש עוד ועוד משימות אחרות שאפשר לדחות עוד ועוד – אם כל זה נכון, הרי שמותר לי לפי החוק הלא כתוב, שהוא קודקס החוקים של הזמן הפרטי של אמיר שכתוב אצלו בראש, מותר לי לחתולין*** לתת עוד משחק, או לראות פרק של משהו.

ובקרוב מאוד כבר לא יהיה לי זמן כזה, זמן משלי. בקרוב, בסוף פברואר, יגיח יוצמח^^ אל העולם, ואז, או אז, לא רק שהשעה וחצי הזו כבר לא תהיה שלי אלא שלו, קודם כל שלו, אלא שגם הדקות והשניות יהיו שלו, ובטח נתחיל באמת לחשב זמנים בדקות ובשניות, ונלמד את השעון הפנימי של פטמת בקבוק רתוחה ונקייה, ומתישהו נדע על-עיוור מתי היא מוכנה, ונדע את הקצב המתקתק של קקי-גב, בחיי שעד השנה לא ידעתי שיש בכלל מכה כזאת בעולם, ונלמד לזהות סוגי בכי, וכל הג'ז הזה.

אגב, דיסקליימר: זה ממש לא פוסט מתבכיין של אבא-לעתיד. זה פשוט מה שזה. החיים שלי הולכים להשתנות, ולכן גם The times, they are a-changing.

חוץ מזה, אני כבר רגיל לתת מזמני לילדים. כמה קשה זה כבר יכול להיות.

** משו"ב – "מיידיות, שקיפות ובקרה", פלטפורמה לניהול מערכות חינוך, סיוט מתמשך שלא עובד לי בפלאפון.

*** כל הקרדיט למריה.

^^ שם זמני בלבד. יש אחרים, אם תרצו.

פורסם בקטגוריה אנוכי | עם התגים , | כתיבת תגובה

כבר עברו השנים

אשכרה עברו שנים מאז הפוסט האחרון. תקופה ארוכה, ארוכה מדי, במהלכה כתבתי מעט מאוד. וזה לא שמשהו בהרגלים הקבועים שלי השתנה באופן דרסטי. אני עדיין לוקח אתי פנקס וכלי כתיבה לכל מקום. עדיין מתבונן בעולם שמסביבי. עדיין משוחח עם אנשים שאני לא מכיר. עדיין חושב מחשבות על העולם ועל האנשים ועל עצמי. עדיין חושב בפרוזה.

אז מה בכל זאת השתנה? כמה דברים השתנו.

הזמן השתנה. לפעמים נדמה לי שיש לי הרבה זמן פנוי. לפני שקנינו מכונית – היה לי זמן באוטובוס. אחרי שקנינו מכונית – התפנה לי יותר זמן בבית. אפשר לומר ששני המאפיינים של הזמן, הכמות והאיכות, השתנו שניהם. יש לי יותר זמן, אבל הזמן עצמו נהיה אחר. הקצב שלו השתנה. השעות הפנויות עוברות מהר יותר, ואני לא רגיל לכתוב במהירות.

תכלס – סתם תירוצים. אם הייתי רוצה לכתוב, הייתי כותב.

עזבו את השינויים. הנה חזרתי לכתוב. שינוי חיובי, לשם שינוי.

פורסם בקטגוריה אנוכי | עם התגים , | כתיבת תגובה

המאבק העממי מגיש: ערב בצוותא

תחת הכותרת "שיח ג'ארח בתל אביב" התכנסו בצוותא אנשי האספרסו וילדי הבועה כדי לקבל מנה גדושה של מוטיבציה, אזהרות וקריאות עידוד. רגע. אני מגזים. היו שם אנשים טובים, יענו Good Folks, אכפתניקים. אשמתם שהם תל אביבים?
"התכנסו", כלומר, היו שם יותר משניים. האולם כמעט מלא, השורות הראשונות צפופות עד אפס מקום. כיוון שנכנסנו – הקיסרית ואני – באיחור של חצי שעה מכוונים אותנו באדיבות לעבר השורות שלמעלה. אני מציץ לבמה. מעל הפודיום רוכנת סהר ורדי, בחורה ששמה כבר יצא ממעגלי האקטיביזם. תפסיקו לגרד בראש. ורדי היא אחת מהפעילות שמחאתן כל כך אפקטיבית, עד שהיא גוררת תגובה ונדליסטית ואלימה מצד המתנגדים לה. אלמונים ממגזר שאינו בלתי ידוע ריססו גרפיטי פוגע, פתטי ומגוחך על קירות ביתה. נשמע מוכר עכשיו? רק עוד אחת מהרעות החולות שהרימו ראש ביתר שאת בשנה האחרונה. אך ורדי לא מתרגשת מכך. נראה שהסיטואציה המעונבת והאנשים היושבים מבלבלים אותה יותר. עדיין, דבריה בהירים ומדויקים. יותר נכון, קצה הזנב של דבריה: כשמצגת של מפות, תרשימים ונתונים מאחוריה, היא מספקת את הרקע ואת המידע הכללי למי שאינו מעורה בנעשה בשכונה הירושלמית.
לקול מחיאות כפיים נלהבות – שיחזרו על עצמן בכל פעם שיתחלפו הדוברים – עולה לבמה מוחמד סאבה. האיש הוא יליד יפו שלפני הנכבה ומתגורר בשיח ג'ארח מאז עזבה משפחתו את ביתה בעג'מי. כמו רבים מתושבי שיח ג'ארח, גם משפחתו לא החזיקה בבעלות על הבית בו גרה. הם היו שוכרים בדמי מפתח במשך עשרות שנים, כשהכל התנהל על מי מנוחות, ולא צייצו. בנקודה זו חשבתי שלאחר קריאה מעמיקה ושיחות עם יודעי דבר, גם אני לא שמעתי על מאבק כלשהו שקדם לצווי הגירוש וההריסה – לא בעג'מי ולא בשיח ג'ארח. אופטימיות? נאיביות? פחד מזעזועים? פרנויה של פליטים? אנא ערף. הנושא שווה בדיקה.
ב-72', מספר סאבה, התנועה הספרדית הציגה מסמכים שהוכיחו לכאורה בעלות יהודית על המגרשים בשכונה עוד מימי העות'מנים. בגיבוי של המשטרה ובתי המשפט נתפס הבית הראשון, שבאותה העת שימש כבית קיץ למשפחה כוויתית. כאן סאבה קופץ קדימה בזמנים ומספר על משפחת אל-כורד שפונתה מביתה ב-2008; שתי משפחות נוספות פונו ב-2009. בין לבין, הוא מספר, גילויי האלימות מצד המתנחלים הפכו לעניין שבשגרה: "הם מפעילים כוח כדי להוציא אותנו. אנחנו לא נצא. אנחנו נתנגד בתוקף! (מחיאות כפיים) זו חובתנו!". סאבה מתרגש, דיבורו נעשה מעט קטוע, אבל הוא דורך חזק על הדוושה וממשיך.
"נגיד שהם צודקים והם בעלי הבית. אז נתחלף – ואנחנו נחזור ליפו ולצריפין. לנו יש שני בתים בעג'מי – אחד מהם הוא היום בית כנסת! נחליף, למה לא. אנחנו מוכנים". וכאן טמון האתגר האמיתי עבור הישראלי מהשורה. ההוא שמבלבל בין פלסטיני מהרשות לפלסטיני ישראלי, שבשבילו כולם "ערבים". ההוא שלא מבין שהאפליה הבוטה והגזענית מתבצעת מתחת לאפו ממש – זכות שיבה ליהודים בלבד. סאבה הוא הכתובת עבור אותו ישראלי ממוצע. בעצם, סאבה יהיה היחיד מבין הדוברים שיעסוק בהידברות ובפיתרון הדדי. דווקא הוא, הקורבן הישיר של הנסיבות, מרים את הראש ולא מסתפק בטפיחה עצמית על השכם האקטיביסטית.
ובכל זאת, אי אפשר לסיים נאום בלי להתייחס לחלקם של הפעילים והפעילות בשטח. "תודה לחבר'ה הישראלים שבאים ביום ששי לתמוך נגד ההתנחלות ונגד האלימות. אני זוכר 15-20 איש, והיום יש מאות! (מחיאות כפיים) תבואו גם אתם ותראו את המצב". סאבה מודה בהתרגשות לקהל ויורד מהבמה.
אחריו עולה אסף שרון, אקטיביסט המרכז חלק מהפעילות בשכונה. הוא מתחיל את דבריו בטון פסימי. טיול ברוטשילד של יום ששי מדכדך אותו, הוא אומר. הוא מסתכל לצדדים, רואה את הקהל בבתי הקפה, ומבין שהחיים כאן טובים מדי מכדי לצפות לשינוי. אבל מתחת לפני השטח, הוא מאמין, רוב האנשים מבינים שהמשבר מעבר לפינה. רוב האנשים מודעים לבעיות הקשות שמסביבנו ובתוכנו – קסנופוביה, הקצנה, ריקבון.
"מפחידים אותנו", הוא אומר, "ואנחנו לא מפחדים. אנחנו מפחדים רק מאלה שמנסים להפחיד אותנו". הסכנה אינה באיום על הביטחון אלא באיומים על הדמוקרטיה: צה"ל הנלחם באכזריות במאבק העממי, גילויים של פשיזם בכנסת. ומעל הכל, אומר שרון, נמצא הכיבוש. לא רק ביש"ע ולא רק מעבר לקו הירוק – הכיבוש נמצא בכל מקום. ולכן צריך להלחם בו בכל מקום. בשיח ג'ארח, למשל, הטענות שלהם נופלות אחת אחת. אנחנו לא קיצוניים. הם הקיצוניים. הצדק איתנו, ולכן ננצח.
הקהל מגיב היטב לשרון. הוא מדבר אליו בגובה העיניים, בתל אביבית שוטפת. הוא נותן פרספקטיבה רחבה מאוד על הנושא, אולי רחבה מדי. הוא מדבר על "צדק" ו-"דמוקרטיה" ופחות על עובדות בשטח: מה היקף הפעילות? איזה הישגים נזקפים לזכותה בשלב זה של המאבק? דווקא הוא, ממרכזי ההתנגדות, היה יכול לספק פרטים חשובים כל כך למקומיים הבורים. לדעתי, היה כאן פספוס.
אחרי ששרון יורד מוקרן סרטון קצר המציג כמה צדדים של השכונה הירושלמית. עממיות המאבק, למשל. המצלמה משוטטת בין המפגינים, מתחת לתופים, בין הראשים, ורואים הרבה פרצופים צעירים ומשולהבים – מישראל, מחו"ל, מכל שכבות הגיל, העדה והמגדר. פה ושם בולט פרצוף מוכר יותר – גרוסמן, חזן, אבנרי – אבל הם משמשים כמעין קמע ופחות כפעילים. גרוסמן, בדבריו היפים על דו-קיום ואנושיות, מעלה חיוך על השפתיים כשהוא מסיים ב"שבת שלום".
הסרטון גם לא מדלג על מתנגדי המאבק – המשטרה והמתנחלים. על רקע מוסיקה בלקנית סוערת – המשרה על כל העניין אווירה קומית משהו – מוצגים בו מעצרים ודחיפות, מגאפונים ומדים. וכמובן, קיצוניים בכיפות: המגדפים, מרססי הגרפיטי, הרוקדים לצלילי "ד"ר גולדשטיין, אין כמוך בעולם" וזורקי האבנים. חלק זה של הסרטון הוא מיש-מאש של כמה קטעים המצולמים ע"י מתנדבים בשכונה ומחוצה לה. למשל, בשלב המוקדם של המאבק – במהלכו עדיין הותרו הצעדות ממרכז העיר – נראים שני ירושלמים, צעיר ומבוגר, כשהם מקללים בצעקות את ה"שמלאנים המסריחים", כולל אזכור אקטים מיניים, בני משפחה מדרגה ראשונה ונישואי תערובת, רחמנא לצלן. טוב לראות שלא איבדנו את ההומור. הקהל צוחק בפה מלא ומעניק לשני הליצנים מחיאות כפיים מכל הלב.
אחרי הסרטון עולה נילי לנדסמן ומדקלמת במהירות מטשטשת טקסט שכתבה, גוף ראשון, סיפור אישי, רגש והזדהות. "חשבתי שזה [שיח ג'ארח] עוד כפר, בין בילעין ונעלין. אלמלא נער שמכיר [בנה של לנדסמן] וחברים שמגיעים באופן קבוע להפגנות – לא הייתי יודעת." לפני חודשיים הגיעה לאחת ההפגנות בספונטניות, ככה סתם. האנשים והמקום גם יחד הוכיחו לה שניתן לפעול למען הפרט ולמען הכלל, ולהיטיב עם שניהם. "אין אפולוגטיקה, אין הפרחת ססמאות או פסימיות. לא מכריחים שם. באוויר יש אופטימיות זהירה ולא הכל אבוד". כשהיא מגבירה את קצב הקריאה, לנדסמן דוחקת במאזינים הישובים להתרחק מהדחקה והשכחה עצמית, להתרחק מהבחירה בעיוורון. כי מרגע ששמעת על דבר – מהרגע בו הבנת כי לידך ובשמך מתבצע עוול כלשהו – לא תוכל להמשיך ולא לדעת אותו.
לסיום עלה אבישי מרגלית שהוצג כאיש אקדמיה וזוכה פרס ישראל לפילוסופיה. הוא הרבה יותר מזה: מרגלית הוא דובר רהוט ושקול המצליח ליצור קשר חזק ואמיתי בין השומעים לנושא. אותי הוא קנה. "גדלתי בירושלים ליד השכונה. משם נורה הסיקס-פאונדר שהרס את ביתי. שיח ג'ארח היתה מאיימת, אך לא זרה ולא מוזרה." הוא מדבר על פעולה גלובאלית ופעולה לוקאלית. נתחיל מהמאקרו.
"ירושלים היא קונקרטית ונושמת, אסור להפוך אותה לססמאות סיפוח… כיום יש תכנית לספח שליש מהגדה – השטח שבין רמאללה מצפון, מעלה אדומים (ששטחה המוניציפאלי גדול משטחה של תל אביב) ממזרח ובית לחם מדרום." ושוב ירושלים – "'האגן הקדוש' קטנטן. העיר הגדולה, המומצאת, זרה אפילו לשרים ולחברי הכנסת. אני בטוח שרובם לא ימצאו את רמת שלמה בלי עזרה". מרגלית אוחז בירושלים ביד אחת, באל-קודס ביד השנייה, ומאחד את שתיהן.
השינוי האמיתי, הוא אומר, הגיע עם קץ האופציה הירדנית: ויתורו הפומבי של חוסיין מהאחריות והטיפול בבעיה הפלסטינית. "מאז, ובמיוחד מאז האינתיפאדה השנייה, הפעילות האגרסיבית התרחבה: [מטרתה] למנוע פתרון לירושלים ולטשטש את ההבחנה בין השכונות. פעם היינו בינלאומיים אבל לא קוסמופוליטיים – כל קהילה לעצמה". זהו מבנה קשה, מסובך, מורכב, ויש להגן ולשמור עליו.
במובן הלוקאלי, מרגלית אומר כי "תל אביב היא עיר-מדינה ימיביניימית, מתנדנדת, חיה לעצמה. זה הזמן לפעול – לא בכיכר ציון, שם לא מנשלים אף אחד! (מחיאות כפיים) צריך לבוא לשיח ג'ארח, ועכשיו. לעבור ממאות לאלפים. צריך להתעלות מעל מריבות השמאל, מעל הכיתתיות. להיזהר מסימון בוגדים! להיזהר מדה-לגיטימציה אכזרית וקיצונית: 'צפויים להיות [בהפגנה] אנרכיסטים נגד הגדר ושירות בצה"ל' – לא! להחזיק ידיים בשורה ולצעוד יחד. לגיטימית בילעין ולגיטימית שיח ג'ארח!" כאן הקהל התפוצץ. צעקתי במלוא הגרון "כל הכבוד!" והפתעתי את הקיסרית, את עצמי, וגם כמה שכנים.
כשיצאנו אל הלילה החמים והדביק לא היתה תחושה של הישג גדול, אבל הרגשתי שהונחה עוד לבנה מכובדת בתהליך המיוזע של הסברת המאבק. אין לי מושג כמה מבין האנשים בצוותא הכירו לעומק את הנושא, ואני מקווה שהדוברים לא הטיפו למקהלה. השלב הבא: לחזור לשיח ג'ארח. בקרוב. בקרוב מאוד.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים , , | תגובה אחת

בן יהודה מתהפך בקברו

פרסומת אחת לקטשופ היינז הרגיזה אותי במיוחד. רואים שם משפחה סטנדרטית (כלומר, כולם יפים מאוד ובהירים מאוד) יושבת לשולחן במה שנראה כמו דיינר אמריקאי למהדרין. הם אוכלים מאכל ישראלי טיפוסי – המבורגר וצ'יפס. הילדים משועממים ולכן משחקים עם האוכל. האם הם משחקים עמודו? שמות? דג מלוח? לא! הם משחקים משחק ישראלי טיפוסי אחר – צ'יפס באולינג. שימו לב. זוהי פרסומת ישראלית שהופקה בישראל עם שחקנים, תאורנים ונערות מים ישראליות. ועם זאת, בכל 26 השניות שלה אנחנו שומעים 5 מילים בעברית. ח-מ-ש.

זה נורא. זה זלזול, זו זילות הדעת. זה איום. מילא העברית המשובשת של הרחוב, מילא שפת הבידור הרדודה שמנציחה תרבות בצרות. גם בפרסומות צריך לסבול? מה כבר ביקשנו? תחיית השפה? 2,000 שנות? כבר סיפרו מספיק בדיחות על המדינה החמישים ומשהו של ארה"ב, אבל זה כבר מוגזם. תנו לילדים לשחק במטקות ותמכרו לנו מטבוחה. אלה אמנם אינן המצאות ישראליות, אבל להן לפחות יש ריח מקומי.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים , | כתיבת תגובה

כדורגל אירופי, צופים לבנטינים

22.04.10

שלשום קבעתי לראות את חצי הגמר של ליגת האלופות (בארסה-אינטר) עם אבא. המקום: דירת סטודיו של אודי, חבר משוגע ונגר מוכשר. אבל אודי הבריז לנו ברגע האחרון, ואני משום מה חשבתי שהמשחק מתחיל בעשר. אבא התקשר אליי מדירת סטודיו אחרת, המסגריה של דורון, גם היא בשכונה. יצא שפספסתי את שריקת הפתיחה וגם את עשרים הדקות הראשונות של המשחק. ירדתי במהירות במדרגות וחציתי את פלורנטין בצעדים מהירים. מהחלון של ההודנא ראיתי שהתוצאה עדיין מאופסת. יופי. ירדתי באברבנאל ולקחתי שמאלה בפרנקל.
כשעברתי את הפיצה של זקניה שמעתי זעקות שבר מכל עבר. רצתי בחזרה לפינה והצצתי בטלויזיה של הטאפאס-בר החדש. אחד אפס לברצלונה! פדרו! איזה ילד מוכשר. קאמביאסו הקירח והעוואר פיגר מאחור והשאיר מספיק מקום לבישול יפהפה. אחד מהלקוחות שישב על הבר פנה אליי ואמר: זה זמן להיות בחוץ? מה עם המשחק? אמרתי לו שאני בדיוק בדרך, ושאני מתכנן את הנתיב כך שלא אפספס התפתחויות כאלה בדרך. מזל שאני גר באזור מלא פיצוציות. באמת שבכל פינה דלקה טלויזיה. תודה לכולכם.
רצתי במעלה הרצל וסימסתי לאבא שיפתח את הדלת. בדרך לדירה התעדכנו במאורעות היום החשובים פחות, ואמרתי שלום לדורון ולבחור שישב על הספה. שכחתי את שמו, לצערי, אבל אני זוכר בהחלט שהוא הבן של מאיר פיצ'חדזה. כפרה עליו, איך הלך לנו. ולא רק שנפטר, אלא שהמשפחה חטפה מכה אכזרית נוספת. במהלך השבעה נגנב תיק מלא מזומנים מדירתם. אין גבול לאכזריות האנושית. בכל מקרה, הוא דווקא היה חייכני וחברותי. לא נראה שעברו עליו טלטלות כאלה. קשרנו סמול טוק של כדורגל, והתברר שהוא חובב רגאיי מושבע כמו אחי, יובל.
טוב, גם היה משחק לראות. בארסה שיחקה נורא. מלבד משחק המסירות הקצרות האלגנטי שלה לא היה רגע אחד של ברק. צ'אבי לא תיפקד וחסרונו של איניאסטה הורגש מאוד במרכז השדה. מסי בקושי נגע בכדור ולא הראה לנו אפילו רגע אחד של קסם. בעיטה אחת חצי מסוכנת היתה לו, וגם אותה חוליו סזאר הדף בלי קושי מיוחד. זה היה גם ערב חלש של פפ. את איברהימוביץ' היה צריך להוריד מהמגרש ברגע שהיה ברור שהוא לא מספק את הסחורה נגד אהובתו לשעבר, ואיפה האלתורים הטקטיים הנהדרים שהביא לנו גווארדיולה בעבר?
מהצד השני היה משחק פנטסטי של הכחולים-שחורים. אני לא אוהב את הסגנון הקשוח וההגנתי שלהם – שמזכיר לי יותר מהכל את נבחרת ארגנטינה, שנואת נפשי – אבל אם היה לי כובע, הייתי מוריד אותו בפניהם. הם הצליחו לפרק את הפצצה הקטאלונית במסירות מדויקות ומעל הכל – רוח לחימה וריצה בלתי פוסקת. פאקינג הגיע להם לנצח בתוצאה גבוהה הרבה יותר. אני לא זוכר את הפעם האחרונה בה בארסה ספגה שלישייה, וגם יעקובי ואוחנה לא זוכרים. לעזאזל. למה אינטר שיחקה טוב כל כך?

משחק שונה לגמרי נערך אתמול במינכן. יורם ארבל הנפוח לא הפסיק להלל את הקהל ואת המגרש, כנראה מתוך ייאוש אל מול המשחק האגרסיבי שהתפתח מולנו. שערוריות השיפוט של הבינלאומיים המשיכו בשריקות תמוהות והרחקה תמוהה לא פחות של ריברי. בסדר, אז הוא דרך לצרפתי המסכן על הרגל. תנו לו צהוב! למה לזרוק אותו מהטורניר? הוא לא טולאלאן, שחקן שאינטליגנציית המשחק שלו מתחרה רק בשמו המגוחך. אגב, דקה או שתיים לפני הפאול ששלח את טולאלאן לספסל אמרתי למתן שאני לא סומך על שחקנים עם שמות מוזרים כל כך. קלוד מקללה וליליאן טוראם – מה יש לצרפתים האלה? מי קורא לילד הענק והמפחיד שלו ליליאן?
מתן, אגב, הוא השותף של חברתי הקיסרית לוטם. הוא תפס את החדר הגדול בדירה וצייד אותו במיטב הטכנולוגיה הבידורית ובפוף סגול ענק. יש גם ספות, אבל ספות הן לחלשים ולרכי הלב. את המשחק ראינו ב-HD וזו חוויה אחרת. כמו מתן, גם אני מחכה לאולימפיאדה. אולי שיאים שבורים נראים טוב יותר כך.
במחצית, עייף ומורעב ומיואש, עזרתי ללוט להכין שניצלים. הפירה והסלט כבר היו מוכנים. עשר דקות אחרי השריקה היא באה עם הצלחות וישבה איתנו לראות את המשחק. אני מעביר לה קורס מזורז בכדורגל והיא קולטת את העניינים לא רע, ואפילו מגלה התלהבות. היא כבר זוכרת שאת מוריניו מכנים "המיוחד" ושריאל הם הרעים שלובשים לבן. היא אפילו הבינה מה זה נבדל בהסבר הראשון, וזה לא שהשתמשתי בעזרים מתודיים. כל הכבוד לך, בייבי.
גם היא התייאשה מהמשחק המגעיל והלכה לעבוד קצת בחדר. מתן נרדם כמה דקות אחרי הגול היפהפה של רובן, נקודת האור היחידה במשחק, ואני נשארתי עם תקוותי לשבוע גומלין מעניין יותר.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | כתיבת תגובה

פוסט חמץ

אהלן.

מנטאלית, אני בחופש. גם מכתיבה. בינתיים, קבלו לינק:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3866823,00.html

זו הכתבה הראשונה שלי, כפי שפורסמה בגיליון בלייזר האחרון. עם זאת, זו אינה הגירסה המלאה. העניין עדיין בבירור לגבי זכויות יוצרים, אך אולי אפרסם כאן את הגירסה המלאה בעתיד הקרוב.

חג חירות שמח לכו—–לנו!

פורסם בקטגוריה עליית הגג | כתיבת תגובה

בעבור חופן גולנצ’יקים

הקטע הבא נכתב ב-17.11.09 כתגובה לשתי כתבות (לינקים למטה). סער היה אז באמצעו של תהליך שנמשך גם כיום: הצעות חוק חדשות לבקרים, רעש תקשורתי ונטיות פרוטו-פאשיסטיות. אותי זה הסעיר. יש לי תיקייה בשם "גדודי הסער או גדעון הסוער", המרכזת את כל הקטעים שכתבתי בנושא.
בעקבות שתי כתבות:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1128702.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3806370,00.html

נפתח בתוכנית הטרייה מבית מדרשו של אלוף הלאומיות המתלהמת והקדמה הרגרסיבית, שר החינוך גדעון סער, אדם רהוט ומשכנע בצורה כמעט מאיימת. לפי תוכנית זו, עליה שמענו רק היום, בימים הקרובים יעבירו קצינים בצה"ל פעילות לשיפור יכולות הגיוס, ובמיוחד הגיוס הקרבי, של מורים המועסקים ע"י משרד החינוך; יפורסמו שיעורי הגיוס בבתי ספר שונים; וכן ייערך כנס ארצי בהשתתפות מנהלים בבתי ספר והרמטכ"ל.

בואו נחכה רגע עם התוכן ונסתכל על האופן בו הוא הובא לידיעתנו. בולטת העובדה כי בניגוד לתוכניות אחרות של המשרד, שלא לדבר על התנהלותם של משרדי ממשלה אחרים כשהדבר נוגע בהחלטה חשובה שכזו, משרד החינוך בחר שלא לפרסם ידיעה בולטת, רשמית או אחרת. אולם המערכת שבראשה עומד סער אינה האשמה היחידה. גם מערכות העיתונים והחדשות לא מילאו את תפקידן. מתוך שלושת העיתונים המובילים המתפרסמים באינטרנט רק אחד הציג ידיעה בולטת בנושא; אתרי החדשות הטהורים (דוגמת מאקו-ערוץ 2) עדיין לא סיפקו כותרת, וכשזו תגיע ניאלץ לחפש אותה ביסודיות; ושירותי החדשות של הפורטלים (נענע-ערוץ 10, וואלה!) עסוקים בדקירות, סקרים וביזאר. רשימה זו לא עוסקת במדיה ובקלקוליה, אולם זה המקום לציין את הרכרוכיות של כלבי השמירה הקולניים שלנו, המעדיפים לקבל ידיעה מכובסת ומקופלת מאשר לרדוף אחריה בשדה.

נעבור לתכנית עצמה. הפעילויות למורים ייערכו בשטח בית הספר; זאת בדומה לכנסי התעוררות צבאיים שנוהג צה"ל להעביר לתלמידי התיכונים. אין לקחת גישה זו כמובנת מאליה. במדינות מתוקנות רבות, כניסתם של נציגי צבא במדים ו/או בתפקיד אל תוך מוסד חינוכי אסורה על פי חוק. אולם בישראל, מדינה המשועבדת למחשבה הנרדפת והמיליטריסטית, מדינה בה אזרחים מן השורה יודעים לזהות תג יחידה ומודל נשק של חייל באוטובוס, הכתבת סדר יום צבאי לנערינו הרכים היא נורמטיבית, אפילו מתבקשת.
כעת מבקשת המערכת הרעה והגדולה לנכס לעצמה נדבך נוסף במבנה האזרחי. החיילים המשרתים בבתי ספר על תקן יועצי גיוס וצבאיות, או חיילים המלמדים את העולים החדשים שלנו עברית ואזרחות, היו רק המנה הראשונה. על ידי גיוס המורים – וכי איזו מילה אחרת תתאים כאן? – למען המטרות התורניות, קרי שיפור אחוזי הגיוס בכלל והגיוס הקרבי בפרט, מקווה המערכת להמשיך בדרך הזוהרת של קדושת הנשק.

פרטי התכנית לא נמסרו לנו. אם הדבר לא ברור, אחזור עליו שנית: אנחנו, הציבור הישראלי, לא יודעים מהו תוכן הפעילות שתועבר למורים, פעילות שתשפיע באופן הישיר ביותר על ילדינו ועל עתידם, כיוון שאיש לא טרח לעדכן אותנו. גם עיתון "הארץ", שטרח ובדק ועדכן, לא השיג את הפרטים האלה. יותר מכך: באתר משרד החינוך לא תמצאו ולו רמז דק בנושא. ודאי שתמצאו הודעת דוברות רלוונטית, אך עדיף כבר לקרוא את העיתון. ההודעה באתר אורכה 12 שורות ואינה מחדשת דבר.

החלק השני של תכנית סער מוכר לנו מפרויקטים ממלכתיים קודמים. אין להפנות אצבע מאשימה אל ממשלת הימין הנוכחית בשל הניסיון להפעיל לחץ ציבורי על "סוטים". שיטת הפרסום וההשמצות ננקטה ע"י מפא"י הגדולה בימים בהם חשבנו שאין דרך אחרת מלבד דרך המלך. אנחנו צעירים מכדי לזכור את שיטות ההתרמה הישנות ללב"י או את ספר הנישומים. רק אגיד שלמזלנו, ולרוע מזלם של החלונות הגבוהים, הציבור למד דבר או שניים מאז שנות החמישים העליזות.
מלבד מכירתה של מערכת החינוך בעבור חופן גולנצ'יקים, שר החינוך חוטא למטרותיו המוצהרות ומעלה ספקות רציניים בנוגע להתנהלותו: "בדבריו בפני הוועדה, ציין סער כי התרומה לחברה הינה אחד מיעדיו המרכזיים כשר חינוך והשירות בצה"ל הינו ביטוי לכך" (לשכת הדובר, משרד החינוך). לו התרומה לכלל החברה הייתה נר לרגליו, היה סער דואג לתקצוב, שיווק והרחבה של פרוייקטים חברתיים קיימים (פר"ח, מחויבות אישית) ולא הופך אותם לבדיחה הרעה שהם כיום; מבליט פעילויות אזרחיות בצד תרומה לצבא; ודואג שאתר הדוברות שלו יעסוק בנושאים מגוונים יותר מאשר "עידוד הגיוס לצה"ל" או "סיכון מפעל המכינות והקד"צ".

לסיום עיסוקינו בתכנית עצמה, נבחן את הכנס שייערך ב-1 בדצמבר. גם כאן לא קיבלנו מידע מספק ונאלץ להשלים פערים בעצמנו, על סמך היכרות עם המערכת וניסיון עבר – ולוואי שנתבדה. מי כאן המחנכים האמיתיים? האם אלה המורים, שעברו סדנה לשיפור אחוזי הגיוס בקרב תלמידיהם, וכעת עומדים מולם ומיישמים את התכנית? האם אלה קציני צה"ל, שאמורים להציב בפני המורים והתלמידים רף מוטיבציה אליו יש לשאוף? האם זה הרמטכ"ל, שמגיע בכבודו ועצמו לנאום וליישר קו עם מדיניות הממשלה? האם זה שר החינוך, אותו אדם שדיבר גבוהה-גבוהה על אחדות לאומית בעצרת לזכרו של רבין, אך פועל לקידום אחידות מחשבתית?

חברה מתוקנת אמורה להציע מגוון של אפשרויות בפני אזרחיה. אם השר הנוכחי, דמגוג ונבוב ככל שיהיה, מבקש לקדם את האג'נדה שלו ושל חבר מרעיו – אין לי גרם של התנגדות. רק שלא יקראו לזה "חינוך". חינוך משמעו הקניית כלים לחשיבה עצמאית, ולא מילויים בספק-אמיתות שחוקות. אם ברצונם לחנך את ילדינו על החרב, נא לשנות את שם המדינה לספרטה או, לחילופין, לקרוא למשרדם "משרד האינדוקטרינציה".

כשקיים מסר אחד בלבד המקבל תמיכה ממסדית, מסר היוצר מציאות מבדילה ומנתקת בשטח, הדבר מביא למוטציות משונות. כידוע לכל סטודנט שנה א' לביולוגיה, בסביבות גידול קטנות האבולוציה מחפשת קיצורי דרך; קצב השינויים גדל ואיתו גדלה ההתקדמות. מחאתם של לוחמי גדוד "שמשון" אולי משתמשת בכלים אנטי-ממסדיים, חצופים, נועזים – אך היא מגיעה מלב ליבו של המרכז. המדובר בחיילים שסירבו לפנות או להרוס בתים בהתנחלויות לא חוקיות מטעמים אידיאולוגיים, טעמים שניתן לטעום במצע של רוב מפלגות הקואליציה, וכתגובה נענשו: מלבד כליאה בפועל, חלקם לא יזכו עוד לשרת כחיילים קרביים. המערכת רואה בחומרה כל ערעור על ערכי היסוד שלה ובוחרת לשלול מחיילים אלה את תמצית הגבריות, האידיאליזם, הישראליות, הבטחוניזם – השירות הקרבי. אולי השר לשטיפת מוח סבור כי באמצעות חינוך המורים ע"י צה"ל, ייחסכו מראות כאלה מאיתנו.

שימו לב: המדינה אינה מסוגלת להתמודד עם מתי המעט השוחים נגד הזרם. היא מענישה אותם אך אינה יכולה להשתיק אותם. את אותן התוצאות רואים בכל פעם בה מתעוררת מחאה מלמטה: מימין או משמאל, מסורבי פינוי או הורסי חומות. הענישה גוררת איתה מרמור ותסכול, ואלה בתורם רק ממריצים את הדור הבא של המורדים. אם המדינה משותקת כשהיא מנסה מתמודדת עם סרבני מרכז, כיצד לעזאזל היא חולמת להתמודד עם סרבני שוליים?

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אשקלון

הקטע הבא נכתב בזמן הפלישה הישראלית לרצועת עזה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". רציתי לתעד זוית שונה וחדשה עבורי – בדרך כלל אני בין המפגינים נגד מלחמות – ובאתי לאשקלון כדי להסתובב, לצלם ולחטט. ליאורה נתנה לי מפתח לדירתה ומפה של השכונה, פלוס תדרוך בטחוני קצר. ואז עליתי על האוטובוס.

אשקלון, יום שלישי, 6.1.09, שמונה ועשרים בערב. אני מתעורר מעצירת האוטובוס והדלקת האורות. נרדמתי עוד לפני איילון וישנתי טוב. יוצא אחרון מהאוטובוס, התנועות אוטומטיות, נראה כאן כמו כל תחנה מרכזית קלאסית של אגד – כמו בראשון, כמו בזכרון, גם כאן יש מבנה נמוך ונחשי, קופות ומודיעין, ומסביבו תחנות ורציפים. ברחוב רואים תחנת מוניות, חמש או שש סקודות לבנות מיותמות מעבודה, סדרן צועק משהו לא ברור בטלפון ומשתתק. אני נעמד, עדיין אוטומטי, בתחנה של קו 4. בודק את המסלול: נראה בסדר. קונה צ'יפס בקיוסק, מדליק סיגריה. שואל מישהו אם 4 מגיע לפנינת אפרידר. הוא לא. מקיף את הבניין ומגיע לקו 5. חיילת נמוכה מדברת פורטוגזית מהירה עם בחור צעיר, קירח, עגיל באוזן. הם מחייכים כשאני אומר להם כמה יפה נשמעת השיחה. כן, 5 מגיע לשם.

נסיעה קצרה, רבע שעה בערך. הרחובות חשוכים וריקים, כמעט ואין הולכי רגל. יש מכוניות, די הרבה, אף אחד לא שוכח להדליק אורות. יורד כשהחיילת אומרת לי שכדאי. שדרות ירושלים. מסתובב קצת בשכונה, שיכונים מצד אחד, בלוקים ממש, וקוטג'ים מזדקנים מהצד השני. שכונת ברנע. ילד, אולי בן 12, מדבר בקול בוטח ושקט. מכוון אותי לרחוב אלעד, מדרגות, יורד למטה, כביש מהיר. רואה מרחוק את תחנת הדלק מהמפה שליאורה ציירה. לפי המפה הדירה צריכה להיות באזור. לוקח צ'אנס ויורד מהכביש, מרכז קניות קטן, רחוב מעלות אשר, שער לבן מימין, מדרגות, דלת.

השקט מתעתע. עוברות שש או שבע שעות עד שאני נרדם ולא שמעתי אזעקה אחת. שוכחים מהמלחמה עד שפותחים טלויזיה. ארבעה ערוצים שונים בדיווחים על משפחות החיילים שנפגעו מאש כוחותינו בג'בליה.

מתעורר מקולות ילדים במגרש החניה, כדורגל שכונה, עשר וחצי בבוקר. שוכב, משנה תנוחה, לא מצליח להירדם ולא יכול עדיין לקום. נכנע ושוכב על הגב. בוהה בתקרה. חושב מחשבות על כלום. האזעקה מקפיצה אותי, קולות רגליים רצות בחוץ והילדים צועקים אחד לשני בהתרגשות ודלתות נטרקות והשכן בבניין ממול יוצא למרפסת ומחכה לאקשן. הצופרים, אלמד במשך היום, נותנים קולם לכעשר שניות. בחצי הדקה הקרובה תוכל לשמוע את הרקטה נופלת. עד סביבות אחת בצהריים הנחיתות מתקרבות. אולי בגלל שיש כאן הרבה שמיים ומעט בניינים, קול הנפילה מורגש מאוד; אפשר כמעט לראות את העשן.

לתקווה מ"קינמון" עדיין יש תקווה. היום היה הראשון מזה שבוע שהיא אמרה לעובדים להגיע – אנשים קונים לחם גם במלחמה – אבל כנראה שהאנשים קנו פיתות לפריז'ידר. אף אחד לא בא. מזמין קפה ויושב בפנים. השולחנות הלבנים נקיים והטלויזיה פתוחה על אופרת סבון ספרדית. "כל ערוץ שאתה פותח – אופרת סבון", אומרת תקווה ומגישה לי את ספר התנ"כ הפתוח. עמוס, פרק א'. "תקרא, תקרא, ותגיד לי מה אתה חושב".

"כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום: ושלחתי אש בחומת עזה ואכלה ארמונותיה: והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון והשיבותי ידי על עקרון ואבדו שארית פלשתים כה אמר אדוני ה'". "חזק , הא? חזק? וזה בית ראשון! 5,000 שנה! לא תגיד אתמול כתבו".

אני שואל את תקווה אם היו נפילות היום. "היו נפילות, ועוד איך היו, לא שמעת בלילה?", בשתיים, בשלוש, ואח"כ מטוסים שלנו וגם מסוקים. שמעתי. "ברוך השם אף אחד לא נפגע". בצהריים פגעה רקטה בחצר בית ברח' השייטת, לא רחוק מכאן. "ברוך השם אף אחד לא נפגע גם שם. זה אנשים, ההסטוריה חוזרת על עצמה והאנשים אותם האנשים, תמיד יהיה פה ככה". בעל הבית של תקווה לא דאג למיגון. "36000 שקל עולה מיגונית איגלו, אין מצב". היא מדברת על מיגונים מתוצרת מפעלי וולפמן האשקלוניים. אתמול הראו את המפעל ב"עובדה" וציינו כי זהו המקום הבטוח ביותר בדרום: היחס הגבוה ביותר של אמצעי מיגון לבני-אדם. אולי זו הסיבה שהפועל הרוסי לא נראה כמי שדואג לעצמו. אחרי כל נפילה הוא מתקשר הביתה, לבדוק אם חס וחלילה מישהו נפגע.

שוב בתחנה המרכזית. הרציפים הפנים-אשקלוניים לא מלאים. השעה שלוש אחר הצהריים ורוב האנשים נמצאים ברציפים הבין-עירוניים. כל מי שאין לו סיבה טובה להיות כאן הלך, אומרים לי בקיוסק. קו 300 המהיר לתל אביב כבר מוכן לצאת. האוטובוס צפוף ומחכים רק לעוד נוסע אחד לפני שיוצאים.

על הדלת האחורית יש מדבקה. אפשר לקרוא את הכתוב במהופך: "צודקים ומאוחדים. נשיג את מטרותינו. ועד העובדים הארצי אגד". אולי כאן מתרכזת התגובה הציבורית למלחמה. הצורך להרגיש צודקים, הצורך בביחד, כשאין לאף אחד מושג מה המטרה – ולכן גם לא מציינים אותה.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים , , , | תגובה אחת

מאמר שכתבתי

המאמר הבא נכתב עבור מגזין סטודנטים בינלאומי ופורסם באינטרנט. קיוויתי שהוא יהיה הראשון מבין כמה מאמרים שיעסקו בפוליטיקה, במדיניות ובבעיות של החברה הישראלית. אך אחרי הפרסום לא קיבלתי אף אימייל מאמלתיאה, העורכת השוודית של המגזין, ונאלצתי להסתפק בכתיבה למגירה.

גם חלק מהפוסטים הבאים הם קטעים שכתבתי בעבר. אגיד לכם כשזה יקרה. מבטיח.

SILENT TIGER, HIDDEN DRAGON
Political Activities among Israeli Students

By Amir Havkin, a Political Science sophomore at MTA College in Tel Aviv-Jaffa

A CLOSE RELATIVE of mine has gone to Paris a couple of years ago to get her PhD in Philosophy. Being the opinionated person that she is, a well-spoken veteran of many left-wing protests, I found it hard to accept her so-called defeat by the system. Like many other former students and young Israeli citizens, she now finds Israel a hard place to live in. In her recent visit to Tel Aviv-Jaffa, she told me that nine out of ten of her closest friends will be leaving Israel for good the coming year.

IT SEEMS WE only hear about Israeli students, or the higher education system in Israel in general, only during troubled times. From the local version of Black Pantherism of the 1970’s to the great tuition fees strikes of the past three years, students in Israel are known for their activism and involvement. Or are they?

“THE MEDIA IS RESPONSIBLE for the protesters’ agenda”, says a Political Science sophomore at the IDC College in Herzliya. The IDC is located at a former military camp and many of its students were away on reserve service during Cast Lead, the last operation in the Gaza strip. ”It’s true that tuition fees are always an issue. It’s also true that students are more protest-driven than most groups in society. But in recent years we’ve seen them take the fight to the streets only when the situation affects them personally, and in almost all cases – economically.” His classmate took over: “You’d have to look really hard for any real demonstrators around here. To be involved, you have to be a hard-working student, so that you can catch up with your studies after your political activity is done; you have to have some kind of agenda, fed to you by the press, parents, friends, etc.; and you need some kind of support from the system itself. Most students find it difficult to ensure the first two conditions; the third is entirely out of their hands”.

THE IDC COLLEGE does not endorse political activities within the campus. Very few parties and organizations can be heard around here, although most students I have met talk about politics enthusiastically and with real passion. Another classmate, Avishay Peretz, says: “On Democracy Day we had plenty of action. There were forums and discussions about economics, politics, and national defense; we had parliament members at the debates. But most of it was relaxed and by the way. No shouting, nothing in the way of drama or excitement”. One can attribute this lack of drama or excitement to the students’ background; with yearly tuition fees of around 32,000 NIS and close ties with the political and military elite, most IDC goers come from well to do, center- or right-wing families. You can hardly expect them to shout or wave any flags, unless the situation demands immediate involvement. The only party that attracts any attention and some degree of campus activity is Likud, the largest right-wing party in Israel and home of Prime Minister Binyamin Netanyahu. Says Omri Akunis, a Likud activist and a Government, Diplomacy and Strategy student: “I’d like to see more students and political groups participate in the day-to-day campus life. I’d like the parties themselves to understand that students can be a strong support group, not only during re-elections but throughout the year.” Other students told me they would simply like the political life at IDC to be less reflective and more effective.

A DIFFERENT PICTURE can be seen in the Hebrew University of Jerusalem. It is a state funded institution, and as such it must allow some form of political action within its campuses. Says Tzachi Raz, a Philosophy-Economics-Political Science student and activist: “During Cast Lead we’ve had clashes between supporters and protesters of the war; we’ve had racist remarks flying in the air; we’ve had security guards attempting to restore order in the campus; everybody caught flak, even the moderate voices. They were accused of being TOO moderate and not taking a stand in the struggle.” Raz is a member of the local Chadash Student Cell, which is closely related to the national Jewish-Arab Chadash party. He is also operating in the name of Campus for All, a new organization whose goal is to drive students into active political roles. “This political body is made out of three leftist groups: Chadash, Meretz and Ein Zo Agada. We are dealing with two major issues, the first being the increase in right-wing, racist extremist action among students. Since most students are still unaware of such problems, we got more and more concerned about the level of participation in the political game – which is our second goal. We want to see some real partnership and solidarity between students”.

CAMPUS FOR ALL can be associated with a current trend in Israeli politics: moving away from narrow, sectorial parties and embracing a broader scope of activity. Israel is notorious for its current abundance of political organizations and the lack of cooperation between them, and this trend might be able to bridge over some gaps – and it might also help a friend of mine. She is studying for a B.A. in Biology and Computers at the Tel Aviv-Jaffa University, and sounds a bit disillusioned: “I can’t talk about the students in general, but as for me – the current political activity in my campus does not effect or shape my opinion or awareness”.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים | כתיבת תגובה