אני קורא, משמע אני קיים

אני משתדל לקרוא כמה ספרים במקביל. בתיק-גב – זה של הלימודים – אני לוקח איתי את "האלה הלבנה" של רוברט גרייבס. זה ספר חצי עיוני וחצי מטורף. גרייבס מוכר בד"כ כמחברם של "אני, קלודיוס" ו-"הרוזן בליזריוס" – רומנים היסטוריים רחבי יריעה, הדוקים ומעולים. "האלה" שונה מהם מהותית. כל פרק בספר הוא מעין מאמר אקדמי חופשי, כשהנושא העיקרי הוא דמותה של האלה במיתולוגיות של אירופה והמזרח התיכון. בתוך סלט הפירות הזה תמצאו ציטוטים משירי עם איריים עתיקים, השוואה בין אותיות דרואידיות עתיקות לשפה הוולשית, שיעורים בהיסטוריה וגם כמה מסורות תמוהות של מכשפות. הידעתם? המכשפות של מישור סלסבורי העדיפו לרכב על מוטות מעצי אלון.

צריך הרבה סבלנות כדי לקרוא ספר כזה. לא רק בגלל הנושא האזוטרי (שלא לומר הרמטי), אלא גם בגלל הכיוון אליו לוקח אותך הספר. בהתחלה חשבתי שגרייבס בונה טיעון סגור וטיפה שמרני: שהרעיון אודות אלה גדולה (ענתה, אשתורת, איזיס, מריה, מורגן, כולן ביחד וכל אחת לחוד) הגיע ממקור עיקרי אחד, ורק בוית ע"פ מאפיינים שוליים ומקומיים. עכשיו אני כבר באזור האמצע, ונראה לי שהטענה שלו מורכבת יותר. משהו כזה: האלה היא מוטיב תרבותי כמעט קבוע; היא מופיעה בגרסאות שונות, אבל אם קיימות מספיק עדויות מהתקופה – זו לא בעיה לפענח את ההבדלים; היא מפסידה לדמות האל הזכר בקרב על הרייטינג האמוני; אבל יש תקווה. מי שקרא דבר או שניים על הנושא (או הסתפק ב"צופן דה וינצ'י" ) יודע שהאלה עדיין איתנו, לפעמים מולנו, לפעמים מוסווית, תמיד בסביבה.

"דיס איז א מנ'ז וורלד", שר ג'יימס בראון, אבל העולם הזה באמת לא שווה כלום בלי אישה. תמצאו אותה באינספור ציורים ברוקיים, על תקרות כנסייתיות ובמקדשים כפריים. במיתולוגיות השונות היא משחקת תפקיד שווה ערך לזה של האל הגברי, ולפעמים אף עולה עליו. קחו לדוגמה את המיתוס היפהפה על איזיס ואוזיריס. אוזיריס נהרג/נרצח ונקרע לחתיכות. אויביו טמנו את חלקי גופתו בכמה ארצות מרוחקות, אך איזיס (אחותו/זוגתו) לא ויתרה. היא הלכה לאיטה ואספה חלק חלק, עטפה את כולם בתכריך לבן/דרדסה איזה כישוף והופס – יש אוזיריס. האל הגברי שקם לתחייה חייב את חייו לדמות האימהית, האוהבת, המפרה והמזינה. במקומות מסויימים צמחו מסורות שונות מעט. במיוחד מעניינים אותי הסקנדינבים הלוחמניים והגרמאנים בני דודם. אצלם אמנם היו ולקיריות, אבל הן לא היו אלות ממש. האלה הנורדית עליה שמעתי הכי הרבה היא פריה – אלת פריון קלאסית הקשורה ללידה, ליופי ולתבואה. עד כמה שזכור לי, לא היה לה צד מלחמתי או אפילו תקיף. האלים כ"כ סמכו על תדמית הילדה הטובה שלה, שבמבצע "אביב נעורים" הנורדי ת'ור התחפש לפריה כדי לחלץ את הפטיש שלו מידי הענקים. אבל נעסוק בבעיות מגדריות של ארים בפעם אחרת.

הדיון באלה מאפשר לגרייבס להכניס כמה קטנות מהצד. למשל, הוא מתעסק במקומו של המשורר-פייטן בחברה. או, כפי שהזכרתי, במאזן הבין-מיני. או בפילולוגיה והצורה בה לשון מגדירה תרבות וחשיבה. הקושי העיקרי איתו אני מתמודד עד עכשיו הוא המעקב אחרי שטף הרעיונות. יש בספר הזה המון מידע מועיל ומרתק, אבל הוא מאורגן בצורה מוזרה ולא עקבית. שוב, הסבלנים ירוויחו.

ליד המיטה מחכים לי כמה ספרים. אחד מהם הוא "מלחמת יום כיפור – זמן אמת" מאת רונן ברגמן וגיל מלצר. קראתי אותו כבר כמה פעמים ונעזרתי בו כשכתבתי את "מלחמת השחרור", הכתבה הראשונה שפרסמתי (בלייזר, גיליון מרץ 2010). החידוש הגדול שהספר הביא הוא השימוש הנרחב במסמכים שראו אור בפעם הראשונה אחרי 30 שנה, וכן בתמלול השיחות והדיונים שהוקלטו בבונקרים השונים בזמן הקרבות. הקריאה קלה ומהנה (עד כמה שספר מלחמה יכול להיות מהנה) ואני ממליץ עליו בחום לכל מי שרוצה ללמוד משהו אודות אותו אוקטובר נורא.

מתחתיו שוכב "חולית" של פרנק הרברט, בתרגומו המופתי של עמנואל לוטם. אני חוזר לספר הזה הרבה, פותח אותו בעמוד אקראי ומתפעל בכל פעם מחדש. הדמיון העצום שהוא מציע, העלילה האפית והדמויות ההו-כה-אנושיות מאפשרים בריחה לקצה השני של הגלקסיה, בריחה שמדגימה היטב את חוקי ניוטון. כמו בומרנג היא מחזירה אותך אחורה באותה העוצמה בה נזרקת, וגורמת לך לחשוב טוב-טוב על מה שקורה מסביבך היום.

בערימה אחרת אני מוצא את "דוקטרינת ההלם – עליית הקפיטליזם של האסון" מאת נעמי קליין. הכוהנת הגדולה התורנית של המחשבה הרדיקלית הפופולרית, קליין הקנדית ידועה כמחברת של "נו לוגו", מניפסט אנטי-קפיטליסטי שעמד בראש רשימות רבי המכר (ושלבושתי עדיין לא קראתי). ב"הלם" מציגה קליין תזה מאתגרת ונועזת. היא מותחת קו בין ניסויים אכזריים בחסך חושי ובשטיפת מוח שמימן הסי.איי.איי לבין אסכולת שיקגו בכלכלה (מילטון פרידמן – זוכרים?) והתערבותה חסרת המעצורים בפוליטיקה ובמשטרים בכל העולם. בדף הראשון כתבתי לעצמי הקדשה: "ספר זה נקנה באמצעות תלושים מפדקס, יוני 2009". עבדתי בפדקס יותר משלוש שנים וכשלא הייתי יכול יותר (אולי אספר מתישהו איך ולמה) לקחתי את הרגליים ועפתי משם. על הדרך רכשתי השכלה הולמת. קשה לסכם את הספר הזה בפסקה אחת ואני מוותר על כך מראש. אסתפק במשפט הבא: אם אתם רוצים לקבל בומבה פוקחת עיניים על הדרך בה עולמנו הקטנטן מתנהל, רוצו להשיג את "דוקטרינת ההלם".

מתחתיו שוכב "הדרך" של קורמאק מק'קארתי. הסופר הזה אחראי ל"לא ארץ לזקנים", שעובד לסרט כ"ארץ קשוחה" (האחים כהן, אוסקר לחאווייר בארדם!). "הדרך" אמור להיות רומן-התבגרות-בדרכים של אבא ובן. עדיין לא התחלתי אותו, אולי בגלל שהייתי עסוק ברומן התבגרות אחר (ע"ע "מלחמת השחרור").

ולסיום הסקירה הספרותית – דובדבן צ'כי. "השנים הנפלאות בזבל" נכתב בידי מיכאל ויווג, והוא סוקר את שנות ילדותו והתבגרותו של המחבר בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית. ויווג ניחן בכושר התבוננות יוצא דופן, לשון מושחזת וכשרון יוצא דופן לספר סיפור. משפחתו המטורללת מספקת התרחשויות ודמויות פיקנטיות, והמדינה המטורללת לא פחות פורסת רקע הולם. ספר אנושי מאוד שתורגם היטב בידי רות בונדי.

טוב. מספיק. זה הספק לא רע לגבי פוסט ראשון בבלוג רציני, לא ככה? יש לי עוד הרבה ספרים לכתוב עליהם – כיסיתי רק חצי מאלה שמפוזרים ליד המיטה – ויש עוד שניים-שלושה דברים בהם אני מתעניין. עכשיו אתגלגל לצידה של הקיסרית ונמשיך לראות את "וודינג קרשרז". מישהו אמר עונג שבת?

מודעות פרסומת

אודות deadweatherman

עבר: תל אביב, קלרינט, DUNE 2, אח גדול. הווה: יפו, גיטרה, CIVILIZATION 5, בן זוג ואבא. עתיד: כל מקום, כל דבר, חוץ מזיתים.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנוכי, עליית הגג, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s