אשקלון

הקטע הבא נכתב בזמן הפלישה הישראלית לרצועת עזה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". רציתי לתעד זוית שונה וחדשה עבורי – בדרך כלל אני בין המפגינים נגד מלחמות – ובאתי לאשקלון כדי להסתובב, לצלם ולחטט. ליאורה נתנה לי מפתח לדירתה ומפה של השכונה, פלוס תדרוך בטחוני קצר. ואז עליתי על האוטובוס.

אשקלון, יום שלישי, 6.1.09, שמונה ועשרים בערב. אני מתעורר מעצירת האוטובוס והדלקת האורות. נרדמתי עוד לפני איילון וישנתי טוב. יוצא אחרון מהאוטובוס, התנועות אוטומטיות, נראה כאן כמו כל תחנה מרכזית קלאסית של אגד – כמו בראשון, כמו בזכרון, גם כאן יש מבנה נמוך ונחשי, קופות ומודיעין, ומסביבו תחנות ורציפים. ברחוב רואים תחנת מוניות, חמש או שש סקודות לבנות מיותמות מעבודה, סדרן צועק משהו לא ברור בטלפון ומשתתק. אני נעמד, עדיין אוטומטי, בתחנה של קו 4. בודק את המסלול: נראה בסדר. קונה צ'יפס בקיוסק, מדליק סיגריה. שואל מישהו אם 4 מגיע לפנינת אפרידר. הוא לא. מקיף את הבניין ומגיע לקו 5. חיילת נמוכה מדברת פורטוגזית מהירה עם בחור צעיר, קירח, עגיל באוזן. הם מחייכים כשאני אומר להם כמה יפה נשמעת השיחה. כן, 5 מגיע לשם.

נסיעה קצרה, רבע שעה בערך. הרחובות חשוכים וריקים, כמעט ואין הולכי רגל. יש מכוניות, די הרבה, אף אחד לא שוכח להדליק אורות. יורד כשהחיילת אומרת לי שכדאי. שדרות ירושלים. מסתובב קצת בשכונה, שיכונים מצד אחד, בלוקים ממש, וקוטג'ים מזדקנים מהצד השני. שכונת ברנע. ילד, אולי בן 12, מדבר בקול בוטח ושקט. מכוון אותי לרחוב אלעד, מדרגות, יורד למטה, כביש מהיר. רואה מרחוק את תחנת הדלק מהמפה שליאורה ציירה. לפי המפה הדירה צריכה להיות באזור. לוקח צ'אנס ויורד מהכביש, מרכז קניות קטן, רחוב מעלות אשר, שער לבן מימין, מדרגות, דלת.

השקט מתעתע. עוברות שש או שבע שעות עד שאני נרדם ולא שמעתי אזעקה אחת. שוכחים מהמלחמה עד שפותחים טלויזיה. ארבעה ערוצים שונים בדיווחים על משפחות החיילים שנפגעו מאש כוחותינו בג'בליה.

מתעורר מקולות ילדים במגרש החניה, כדורגל שכונה, עשר וחצי בבוקר. שוכב, משנה תנוחה, לא מצליח להירדם ולא יכול עדיין לקום. נכנע ושוכב על הגב. בוהה בתקרה. חושב מחשבות על כלום. האזעקה מקפיצה אותי, קולות רגליים רצות בחוץ והילדים צועקים אחד לשני בהתרגשות ודלתות נטרקות והשכן בבניין ממול יוצא למרפסת ומחכה לאקשן. הצופרים, אלמד במשך היום, נותנים קולם לכעשר שניות. בחצי הדקה הקרובה תוכל לשמוע את הרקטה נופלת. עד סביבות אחת בצהריים הנחיתות מתקרבות. אולי בגלל שיש כאן הרבה שמיים ומעט בניינים, קול הנפילה מורגש מאוד; אפשר כמעט לראות את העשן.

לתקווה מ"קינמון" עדיין יש תקווה. היום היה הראשון מזה שבוע שהיא אמרה לעובדים להגיע – אנשים קונים לחם גם במלחמה – אבל כנראה שהאנשים קנו פיתות לפריז'ידר. אף אחד לא בא. מזמין קפה ויושב בפנים. השולחנות הלבנים נקיים והטלויזיה פתוחה על אופרת סבון ספרדית. "כל ערוץ שאתה פותח – אופרת סבון", אומרת תקווה ומגישה לי את ספר התנ"כ הפתוח. עמוס, פרק א'. "תקרא, תקרא, ותגיד לי מה אתה חושב".

"כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום: ושלחתי אש בחומת עזה ואכלה ארמונותיה: והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון והשיבותי ידי על עקרון ואבדו שארית פלשתים כה אמר אדוני ה'". "חזק , הא? חזק? וזה בית ראשון! 5,000 שנה! לא תגיד אתמול כתבו".

אני שואל את תקווה אם היו נפילות היום. "היו נפילות, ועוד איך היו, לא שמעת בלילה?", בשתיים, בשלוש, ואח"כ מטוסים שלנו וגם מסוקים. שמעתי. "ברוך השם אף אחד לא נפגע". בצהריים פגעה רקטה בחצר בית ברח' השייטת, לא רחוק מכאן. "ברוך השם אף אחד לא נפגע גם שם. זה אנשים, ההסטוריה חוזרת על עצמה והאנשים אותם האנשים, תמיד יהיה פה ככה". בעל הבית של תקווה לא דאג למיגון. "36000 שקל עולה מיגונית איגלו, אין מצב". היא מדברת על מיגונים מתוצרת מפעלי וולפמן האשקלוניים. אתמול הראו את המפעל ב"עובדה" וציינו כי זהו המקום הבטוח ביותר בדרום: היחס הגבוה ביותר של אמצעי מיגון לבני-אדם. אולי זו הסיבה שהפועל הרוסי לא נראה כמי שדואג לעצמו. אחרי כל נפילה הוא מתקשר הביתה, לבדוק אם חס וחלילה מישהו נפגע.

שוב בתחנה המרכזית. הרציפים הפנים-אשקלוניים לא מלאים. השעה שלוש אחר הצהריים ורוב האנשים נמצאים ברציפים הבין-עירוניים. כל מי שאין לו סיבה טובה להיות כאן הלך, אומרים לי בקיוסק. קו 300 המהיר לתל אביב כבר מוכן לצאת. האוטובוס צפוף ומחכים רק לעוד נוסע אחד לפני שיוצאים.

על הדלת האחורית יש מדבקה. אפשר לקרוא את הכתוב במהופך: "צודקים ומאוחדים. נשיג את מטרותינו. ועד העובדים הארצי אגד". אולי כאן מתרכזת התגובה הציבורית למלחמה. הצורך להרגיש צודקים, הצורך בביחד, כשאין לאף אחד מושג מה המטרה – ולכן גם לא מציינים אותה.

מודעות פרסומת

אודות deadweatherman

עבר: תל אביב, קלרינט, DUNE 2, אח גדול. הווה: יפו, גיטרה, CIVILIZATION 5, בן זוג ואבא. עתיד: כל מקום, כל דבר, חוץ מזיתים.
פוסט זה פורסם בקטגוריה עליית הגג, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אשקלון

  1. thinkdifferent הגיב:

    Good post! and very important, to see the suffering of one of the most neglected, albeit used group in Israel.

    Elinor

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s