המאבק העממי מגיש: ערב בצוותא

תחת הכותרת "שיח ג'ארח בתל אביב" התכנסו בצוותא אנשי האספרסו וילדי הבועה כדי לקבל מנה גדושה של מוטיבציה, אזהרות וקריאות עידוד. רגע. אני מגזים. היו שם אנשים טובים, יענו Good Folks, אכפתניקים. אשמתם שהם תל אביבים?
"התכנסו", כלומר, היו שם יותר משניים. האולם כמעט מלא, השורות הראשונות צפופות עד אפס מקום. כיוון שנכנסנו – הקיסרית ואני – באיחור של חצי שעה מכוונים אותנו באדיבות לעבר השורות שלמעלה. אני מציץ לבמה. מעל הפודיום רוכנת סהר ורדי, בחורה ששמה כבר יצא ממעגלי האקטיביזם. תפסיקו לגרד בראש. ורדי היא אחת מהפעילות שמחאתן כל כך אפקטיבית, עד שהיא גוררת תגובה ונדליסטית ואלימה מצד המתנגדים לה. אלמונים ממגזר שאינו בלתי ידוע ריססו גרפיטי פוגע, פתטי ומגוחך על קירות ביתה. נשמע מוכר עכשיו? רק עוד אחת מהרעות החולות שהרימו ראש ביתר שאת בשנה האחרונה. אך ורדי לא מתרגשת מכך. נראה שהסיטואציה המעונבת והאנשים היושבים מבלבלים אותה יותר. עדיין, דבריה בהירים ומדויקים. יותר נכון, קצה הזנב של דבריה: כשמצגת של מפות, תרשימים ונתונים מאחוריה, היא מספקת את הרקע ואת המידע הכללי למי שאינו מעורה בנעשה בשכונה הירושלמית.
לקול מחיאות כפיים נלהבות – שיחזרו על עצמן בכל פעם שיתחלפו הדוברים – עולה לבמה מוחמד סאבה. האיש הוא יליד יפו שלפני הנכבה ומתגורר בשיח ג'ארח מאז עזבה משפחתו את ביתה בעג'מי. כמו רבים מתושבי שיח ג'ארח, גם משפחתו לא החזיקה בבעלות על הבית בו גרה. הם היו שוכרים בדמי מפתח במשך עשרות שנים, כשהכל התנהל על מי מנוחות, ולא צייצו. בנקודה זו חשבתי שלאחר קריאה מעמיקה ושיחות עם יודעי דבר, גם אני לא שמעתי על מאבק כלשהו שקדם לצווי הגירוש וההריסה – לא בעג'מי ולא בשיח ג'ארח. אופטימיות? נאיביות? פחד מזעזועים? פרנויה של פליטים? אנא ערף. הנושא שווה בדיקה.
ב-72', מספר סאבה, התנועה הספרדית הציגה מסמכים שהוכיחו לכאורה בעלות יהודית על המגרשים בשכונה עוד מימי העות'מנים. בגיבוי של המשטרה ובתי המשפט נתפס הבית הראשון, שבאותה העת שימש כבית קיץ למשפחה כוויתית. כאן סאבה קופץ קדימה בזמנים ומספר על משפחת אל-כורד שפונתה מביתה ב-2008; שתי משפחות נוספות פונו ב-2009. בין לבין, הוא מספר, גילויי האלימות מצד המתנחלים הפכו לעניין שבשגרה: "הם מפעילים כוח כדי להוציא אותנו. אנחנו לא נצא. אנחנו נתנגד בתוקף! (מחיאות כפיים) זו חובתנו!". סאבה מתרגש, דיבורו נעשה מעט קטוע, אבל הוא דורך חזק על הדוושה וממשיך.
"נגיד שהם צודקים והם בעלי הבית. אז נתחלף – ואנחנו נחזור ליפו ולצריפין. לנו יש שני בתים בעג'מי – אחד מהם הוא היום בית כנסת! נחליף, למה לא. אנחנו מוכנים". וכאן טמון האתגר האמיתי עבור הישראלי מהשורה. ההוא שמבלבל בין פלסטיני מהרשות לפלסטיני ישראלי, שבשבילו כולם "ערבים". ההוא שלא מבין שהאפליה הבוטה והגזענית מתבצעת מתחת לאפו ממש – זכות שיבה ליהודים בלבד. סאבה הוא הכתובת עבור אותו ישראלי ממוצע. בעצם, סאבה יהיה היחיד מבין הדוברים שיעסוק בהידברות ובפיתרון הדדי. דווקא הוא, הקורבן הישיר של הנסיבות, מרים את הראש ולא מסתפק בטפיחה עצמית על השכם האקטיביסטית.
ובכל זאת, אי אפשר לסיים נאום בלי להתייחס לחלקם של הפעילים והפעילות בשטח. "תודה לחבר'ה הישראלים שבאים ביום ששי לתמוך נגד ההתנחלות ונגד האלימות. אני זוכר 15-20 איש, והיום יש מאות! (מחיאות כפיים) תבואו גם אתם ותראו את המצב". סאבה מודה בהתרגשות לקהל ויורד מהבמה.
אחריו עולה אסף שרון, אקטיביסט המרכז חלק מהפעילות בשכונה. הוא מתחיל את דבריו בטון פסימי. טיול ברוטשילד של יום ששי מדכדך אותו, הוא אומר. הוא מסתכל לצדדים, רואה את הקהל בבתי הקפה, ומבין שהחיים כאן טובים מדי מכדי לצפות לשינוי. אבל מתחת לפני השטח, הוא מאמין, רוב האנשים מבינים שהמשבר מעבר לפינה. רוב האנשים מודעים לבעיות הקשות שמסביבנו ובתוכנו – קסנופוביה, הקצנה, ריקבון.
"מפחידים אותנו", הוא אומר, "ואנחנו לא מפחדים. אנחנו מפחדים רק מאלה שמנסים להפחיד אותנו". הסכנה אינה באיום על הביטחון אלא באיומים על הדמוקרטיה: צה"ל הנלחם באכזריות במאבק העממי, גילויים של פשיזם בכנסת. ומעל הכל, אומר שרון, נמצא הכיבוש. לא רק ביש"ע ולא רק מעבר לקו הירוק – הכיבוש נמצא בכל מקום. ולכן צריך להלחם בו בכל מקום. בשיח ג'ארח, למשל, הטענות שלהם נופלות אחת אחת. אנחנו לא קיצוניים. הם הקיצוניים. הצדק איתנו, ולכן ננצח.
הקהל מגיב היטב לשרון. הוא מדבר אליו בגובה העיניים, בתל אביבית שוטפת. הוא נותן פרספקטיבה רחבה מאוד על הנושא, אולי רחבה מדי. הוא מדבר על "צדק" ו-"דמוקרטיה" ופחות על עובדות בשטח: מה היקף הפעילות? איזה הישגים נזקפים לזכותה בשלב זה של המאבק? דווקא הוא, ממרכזי ההתנגדות, היה יכול לספק פרטים חשובים כל כך למקומיים הבורים. לדעתי, היה כאן פספוס.
אחרי ששרון יורד מוקרן סרטון קצר המציג כמה צדדים של השכונה הירושלמית. עממיות המאבק, למשל. המצלמה משוטטת בין המפגינים, מתחת לתופים, בין הראשים, ורואים הרבה פרצופים צעירים ומשולהבים – מישראל, מחו"ל, מכל שכבות הגיל, העדה והמגדר. פה ושם בולט פרצוף מוכר יותר – גרוסמן, חזן, אבנרי – אבל הם משמשים כמעין קמע ופחות כפעילים. גרוסמן, בדבריו היפים על דו-קיום ואנושיות, מעלה חיוך על השפתיים כשהוא מסיים ב"שבת שלום".
הסרטון גם לא מדלג על מתנגדי המאבק – המשטרה והמתנחלים. על רקע מוסיקה בלקנית סוערת – המשרה על כל העניין אווירה קומית משהו – מוצגים בו מעצרים ודחיפות, מגאפונים ומדים. וכמובן, קיצוניים בכיפות: המגדפים, מרססי הגרפיטי, הרוקדים לצלילי "ד"ר גולדשטיין, אין כמוך בעולם" וזורקי האבנים. חלק זה של הסרטון הוא מיש-מאש של כמה קטעים המצולמים ע"י מתנדבים בשכונה ומחוצה לה. למשל, בשלב המוקדם של המאבק – במהלכו עדיין הותרו הצעדות ממרכז העיר – נראים שני ירושלמים, צעיר ומבוגר, כשהם מקללים בצעקות את ה"שמלאנים המסריחים", כולל אזכור אקטים מיניים, בני משפחה מדרגה ראשונה ונישואי תערובת, רחמנא לצלן. טוב לראות שלא איבדנו את ההומור. הקהל צוחק בפה מלא ומעניק לשני הליצנים מחיאות כפיים מכל הלב.
אחרי הסרטון עולה נילי לנדסמן ומדקלמת במהירות מטשטשת טקסט שכתבה, גוף ראשון, סיפור אישי, רגש והזדהות. "חשבתי שזה [שיח ג'ארח] עוד כפר, בין בילעין ונעלין. אלמלא נער שמכיר [בנה של לנדסמן] וחברים שמגיעים באופן קבוע להפגנות – לא הייתי יודעת." לפני חודשיים הגיעה לאחת ההפגנות בספונטניות, ככה סתם. האנשים והמקום גם יחד הוכיחו לה שניתן לפעול למען הפרט ולמען הכלל, ולהיטיב עם שניהם. "אין אפולוגטיקה, אין הפרחת ססמאות או פסימיות. לא מכריחים שם. באוויר יש אופטימיות זהירה ולא הכל אבוד". כשהיא מגבירה את קצב הקריאה, לנדסמן דוחקת במאזינים הישובים להתרחק מהדחקה והשכחה עצמית, להתרחק מהבחירה בעיוורון. כי מרגע ששמעת על דבר – מהרגע בו הבנת כי לידך ובשמך מתבצע עוול כלשהו – לא תוכל להמשיך ולא לדעת אותו.
לסיום עלה אבישי מרגלית שהוצג כאיש אקדמיה וזוכה פרס ישראל לפילוסופיה. הוא הרבה יותר מזה: מרגלית הוא דובר רהוט ושקול המצליח ליצור קשר חזק ואמיתי בין השומעים לנושא. אותי הוא קנה. "גדלתי בירושלים ליד השכונה. משם נורה הסיקס-פאונדר שהרס את ביתי. שיח ג'ארח היתה מאיימת, אך לא זרה ולא מוזרה." הוא מדבר על פעולה גלובאלית ופעולה לוקאלית. נתחיל מהמאקרו.
"ירושלים היא קונקרטית ונושמת, אסור להפוך אותה לססמאות סיפוח… כיום יש תכנית לספח שליש מהגדה – השטח שבין רמאללה מצפון, מעלה אדומים (ששטחה המוניציפאלי גדול משטחה של תל אביב) ממזרח ובית לחם מדרום." ושוב ירושלים – "'האגן הקדוש' קטנטן. העיר הגדולה, המומצאת, זרה אפילו לשרים ולחברי הכנסת. אני בטוח שרובם לא ימצאו את רמת שלמה בלי עזרה". מרגלית אוחז בירושלים ביד אחת, באל-קודס ביד השנייה, ומאחד את שתיהן.
השינוי האמיתי, הוא אומר, הגיע עם קץ האופציה הירדנית: ויתורו הפומבי של חוסיין מהאחריות והטיפול בבעיה הפלסטינית. "מאז, ובמיוחד מאז האינתיפאדה השנייה, הפעילות האגרסיבית התרחבה: [מטרתה] למנוע פתרון לירושלים ולטשטש את ההבחנה בין השכונות. פעם היינו בינלאומיים אבל לא קוסמופוליטיים – כל קהילה לעצמה". זהו מבנה קשה, מסובך, מורכב, ויש להגן ולשמור עליו.
במובן הלוקאלי, מרגלית אומר כי "תל אביב היא עיר-מדינה ימיביניימית, מתנדנדת, חיה לעצמה. זה הזמן לפעול – לא בכיכר ציון, שם לא מנשלים אף אחד! (מחיאות כפיים) צריך לבוא לשיח ג'ארח, ועכשיו. לעבור ממאות לאלפים. צריך להתעלות מעל מריבות השמאל, מעל הכיתתיות. להיזהר מסימון בוגדים! להיזהר מדה-לגיטימציה אכזרית וקיצונית: 'צפויים להיות [בהפגנה] אנרכיסטים נגד הגדר ושירות בצה"ל' – לא! להחזיק ידיים בשורה ולצעוד יחד. לגיטימית בילעין ולגיטימית שיח ג'ארח!" כאן הקהל התפוצץ. צעקתי במלוא הגרון "כל הכבוד!" והפתעתי את הקיסרית, את עצמי, וגם כמה שכנים.
כשיצאנו אל הלילה החמים והדביק לא היתה תחושה של הישג גדול, אבל הרגשתי שהונחה עוד לבנה מכובדת בתהליך המיוזע של הסברת המאבק. אין לי מושג כמה מבין האנשים בצוותא הכירו לעומק את הנושא, ואני מקווה שהדוברים לא הטיפו למקהלה. השלב הבא: לחזור לשיח ג'ארח. בקרוב. בקרוב מאוד.

מודעות פרסומת

אודות deadweatherman

עבר: תל אביב, קלרינט, DUNE 2, אח גדול. הווה: יפו, גיטרה, CIVILIZATION 5, בן זוג ואבא. עתיד: כל מקום, כל דבר, חוץ מזיתים.
פוסט זה פורסם בקטגוריה עליית הגג, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על המאבק העממי מגיש: ערב בצוותא

  1. דניאל חובזה קורקבן השלישי הגיב:

    תודה על הדיווח הממצה, נשמע כמו ערב מעניין וחשוב בהסברה על המאבק.

    ראיתי את הנאומים של אסף שרון ואבישי מרגלית. לדעתי דווקא אסף דיבר באופן הרבה יותר ענייני ממרגלית שלמיטב ידיעתי לא נמצא יותר מדי בשטח לפחות כרגע, פחות מדוב חנין זה בטוח, ללא קשר לביקורת שניתן למתוח על חנין עצמו. לפי דעתי הקונטקסט הרחב שבו אסף דיבר הוא הוא הקונקרטי ומילים כמו צדק ודמוקרטיה הם לא עומדות בפני עצמם כמו בשיח הליברלי. ההקשר והמקום ברור. בדיוק ההקשר הרחב שאסף דיבר עליו בפשטות ובגובה העיניים הם התשובה הנכונה ל"לגיטימית בילעין ולגיטימית שייח ג'ראח" של מרגלית. גם יפו-תל אביב( עג'מי)- על הדיאלקטיקה הביזארית ביניהם- לגיטימית גם שכונת קטמון לגיטימית וגם רהט לגיטימית וכך גם כפר שלם וכך גם המלחמה של אתיופים בגזענות וההדרה כו'. "הכיבוש נמצא בכל מקום" אמר אסף ואמר יפה ומי שחושב לשניה שהוא יכול לתת למאבק בשייח ג'ראח ובבילעין חיים עצמאיים משלהם לא קורא נכון את המציאות. נראה לי שפרופ מרגלית ניסה להדגיש את חשיבות הקונקרטי על הסמלי אך דיבורו היה במידה רבה מלא סימליות (ג'ראח המרפא ושמעון הצדיק) ואולי גם חזותו החשובה וכוחו הרטורית הוסיפו נפח לדבריו ואולי דווקא בדבריו שלו כפילוסוף שאמור להפוך בבעיות הבסיסיות, הרחבות פיספס נקודה חשובה במידע שהעביר. בין הפרטיקולארי לאוניברסלי קיים קשר גומלין בל ינותק ואי אפשר להבין את האחד בלי השני. אני אישית מרגיש שהדור הצעיר יותר של השמאל, ובכללם ובראשם יוזמי המאבקים ואלה שנמצאים שם כמעט כל הזמן באומץ ליבם ומסירותם הראויה להערצה ונותנת תיקווה, יודעים לקרוא את המציאות הרבה יותר טוב, מגיבים אליה יותר טוב ומגלים רגישות הרבה יותר נכונה כלפיה.

    דבר שני לגבי תהייתך על המציאות של הפלסטינים במזרח ירושלים קודם להופעת המאבקים שלהם בעולמנו הישראלי-תל אביבי, אני ממליץ בחום על ספרו של הלל כהן "כיכר השוק ריקה- עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 1967-2007". יש שם ניתוח מעמיק בדיוק של מה שהכותרת מציעה: הדיפוליטיזציה שהפלסטינים שהינם אחיהם של תושבי הגדה עברו תחת שלטון אזרחי, הוצאת העוקץ ע"י ההטבות של בעלי תושבות מחד והאפליה והדיכוי מאידך, המשבר ביניהם לבין עמם בגדה ותיאור כל המדיניות למיסמוס מרכז הכוח הפלסטיני בירושלים ומקומה בכלל בשיח הפלסטיני. מומלץ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s