בעבור חופן גולנצ’יקים

הקטע הבא נכתב ב-17.11.09 כתגובה לשתי כתבות (לינקים למטה). סער היה אז באמצעו של תהליך שנמשך גם כיום: הצעות חוק חדשות לבקרים, רעש תקשורתי ונטיות פרוטו-פאשיסטיות. אותי זה הסעיר. יש לי תיקייה בשם "גדודי הסער או גדעון הסוער", המרכזת את כל הקטעים שכתבתי בנושא.
בעקבות שתי כתבות:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1128702.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3806370,00.html

נפתח בתוכנית הטרייה מבית מדרשו של אלוף הלאומיות המתלהמת והקדמה הרגרסיבית, שר החינוך גדעון סער, אדם רהוט ומשכנע בצורה כמעט מאיימת. לפי תוכנית זו, עליה שמענו רק היום, בימים הקרובים יעבירו קצינים בצה"ל פעילות לשיפור יכולות הגיוס, ובמיוחד הגיוס הקרבי, של מורים המועסקים ע"י משרד החינוך; יפורסמו שיעורי הגיוס בבתי ספר שונים; וכן ייערך כנס ארצי בהשתתפות מנהלים בבתי ספר והרמטכ"ל.

בואו נחכה רגע עם התוכן ונסתכל על האופן בו הוא הובא לידיעתנו. בולטת העובדה כי בניגוד לתוכניות אחרות של המשרד, שלא לדבר על התנהלותם של משרדי ממשלה אחרים כשהדבר נוגע בהחלטה חשובה שכזו, משרד החינוך בחר שלא לפרסם ידיעה בולטת, רשמית או אחרת. אולם המערכת שבראשה עומד סער אינה האשמה היחידה. גם מערכות העיתונים והחדשות לא מילאו את תפקידן. מתוך שלושת העיתונים המובילים המתפרסמים באינטרנט רק אחד הציג ידיעה בולטת בנושא; אתרי החדשות הטהורים (דוגמת מאקו-ערוץ 2) עדיין לא סיפקו כותרת, וכשזו תגיע ניאלץ לחפש אותה ביסודיות; ושירותי החדשות של הפורטלים (נענע-ערוץ 10, וואלה!) עסוקים בדקירות, סקרים וביזאר. רשימה זו לא עוסקת במדיה ובקלקוליה, אולם זה המקום לציין את הרכרוכיות של כלבי השמירה הקולניים שלנו, המעדיפים לקבל ידיעה מכובסת ומקופלת מאשר לרדוף אחריה בשדה.

נעבור לתכנית עצמה. הפעילויות למורים ייערכו בשטח בית הספר; זאת בדומה לכנסי התעוררות צבאיים שנוהג צה"ל להעביר לתלמידי התיכונים. אין לקחת גישה זו כמובנת מאליה. במדינות מתוקנות רבות, כניסתם של נציגי צבא במדים ו/או בתפקיד אל תוך מוסד חינוכי אסורה על פי חוק. אולם בישראל, מדינה המשועבדת למחשבה הנרדפת והמיליטריסטית, מדינה בה אזרחים מן השורה יודעים לזהות תג יחידה ומודל נשק של חייל באוטובוס, הכתבת סדר יום צבאי לנערינו הרכים היא נורמטיבית, אפילו מתבקשת.
כעת מבקשת המערכת הרעה והגדולה לנכס לעצמה נדבך נוסף במבנה האזרחי. החיילים המשרתים בבתי ספר על תקן יועצי גיוס וצבאיות, או חיילים המלמדים את העולים החדשים שלנו עברית ואזרחות, היו רק המנה הראשונה. על ידי גיוס המורים – וכי איזו מילה אחרת תתאים כאן? – למען המטרות התורניות, קרי שיפור אחוזי הגיוס בכלל והגיוס הקרבי בפרט, מקווה המערכת להמשיך בדרך הזוהרת של קדושת הנשק.

פרטי התכנית לא נמסרו לנו. אם הדבר לא ברור, אחזור עליו שנית: אנחנו, הציבור הישראלי, לא יודעים מהו תוכן הפעילות שתועבר למורים, פעילות שתשפיע באופן הישיר ביותר על ילדינו ועל עתידם, כיוון שאיש לא טרח לעדכן אותנו. גם עיתון "הארץ", שטרח ובדק ועדכן, לא השיג את הפרטים האלה. יותר מכך: באתר משרד החינוך לא תמצאו ולו רמז דק בנושא. ודאי שתמצאו הודעת דוברות רלוונטית, אך עדיף כבר לקרוא את העיתון. ההודעה באתר אורכה 12 שורות ואינה מחדשת דבר.

החלק השני של תכנית סער מוכר לנו מפרויקטים ממלכתיים קודמים. אין להפנות אצבע מאשימה אל ממשלת הימין הנוכחית בשל הניסיון להפעיל לחץ ציבורי על "סוטים". שיטת הפרסום וההשמצות ננקטה ע"י מפא"י הגדולה בימים בהם חשבנו שאין דרך אחרת מלבד דרך המלך. אנחנו צעירים מכדי לזכור את שיטות ההתרמה הישנות ללב"י או את ספר הנישומים. רק אגיד שלמזלנו, ולרוע מזלם של החלונות הגבוהים, הציבור למד דבר או שניים מאז שנות החמישים העליזות.
מלבד מכירתה של מערכת החינוך בעבור חופן גולנצ'יקים, שר החינוך חוטא למטרותיו המוצהרות ומעלה ספקות רציניים בנוגע להתנהלותו: "בדבריו בפני הוועדה, ציין סער כי התרומה לחברה הינה אחד מיעדיו המרכזיים כשר חינוך והשירות בצה"ל הינו ביטוי לכך" (לשכת הדובר, משרד החינוך). לו התרומה לכלל החברה הייתה נר לרגליו, היה סער דואג לתקצוב, שיווק והרחבה של פרוייקטים חברתיים קיימים (פר"ח, מחויבות אישית) ולא הופך אותם לבדיחה הרעה שהם כיום; מבליט פעילויות אזרחיות בצד תרומה לצבא; ודואג שאתר הדוברות שלו יעסוק בנושאים מגוונים יותר מאשר "עידוד הגיוס לצה"ל" או "סיכון מפעל המכינות והקד"צ".

לסיום עיסוקינו בתכנית עצמה, נבחן את הכנס שייערך ב-1 בדצמבר. גם כאן לא קיבלנו מידע מספק ונאלץ להשלים פערים בעצמנו, על סמך היכרות עם המערכת וניסיון עבר – ולוואי שנתבדה. מי כאן המחנכים האמיתיים? האם אלה המורים, שעברו סדנה לשיפור אחוזי הגיוס בקרב תלמידיהם, וכעת עומדים מולם ומיישמים את התכנית? האם אלה קציני צה"ל, שאמורים להציב בפני המורים והתלמידים רף מוטיבציה אליו יש לשאוף? האם זה הרמטכ"ל, שמגיע בכבודו ועצמו לנאום וליישר קו עם מדיניות הממשלה? האם זה שר החינוך, אותו אדם שדיבר גבוהה-גבוהה על אחדות לאומית בעצרת לזכרו של רבין, אך פועל לקידום אחידות מחשבתית?

חברה מתוקנת אמורה להציע מגוון של אפשרויות בפני אזרחיה. אם השר הנוכחי, דמגוג ונבוב ככל שיהיה, מבקש לקדם את האג'נדה שלו ושל חבר מרעיו – אין לי גרם של התנגדות. רק שלא יקראו לזה "חינוך". חינוך משמעו הקניית כלים לחשיבה עצמאית, ולא מילויים בספק-אמיתות שחוקות. אם ברצונם לחנך את ילדינו על החרב, נא לשנות את שם המדינה לספרטה או, לחילופין, לקרוא למשרדם "משרד האינדוקטרינציה".

כשקיים מסר אחד בלבד המקבל תמיכה ממסדית, מסר היוצר מציאות מבדילה ומנתקת בשטח, הדבר מביא למוטציות משונות. כידוע לכל סטודנט שנה א' לביולוגיה, בסביבות גידול קטנות האבולוציה מחפשת קיצורי דרך; קצב השינויים גדל ואיתו גדלה ההתקדמות. מחאתם של לוחמי גדוד "שמשון" אולי משתמשת בכלים אנטי-ממסדיים, חצופים, נועזים – אך היא מגיעה מלב ליבו של המרכז. המדובר בחיילים שסירבו לפנות או להרוס בתים בהתנחלויות לא חוקיות מטעמים אידיאולוגיים, טעמים שניתן לטעום במצע של רוב מפלגות הקואליציה, וכתגובה נענשו: מלבד כליאה בפועל, חלקם לא יזכו עוד לשרת כחיילים קרביים. המערכת רואה בחומרה כל ערעור על ערכי היסוד שלה ובוחרת לשלול מחיילים אלה את תמצית הגבריות, האידיאליזם, הישראליות, הבטחוניזם – השירות הקרבי. אולי השר לשטיפת מוח סבור כי באמצעות חינוך המורים ע"י צה"ל, ייחסכו מראות כאלה מאיתנו.

שימו לב: המדינה אינה מסוגלת להתמודד עם מתי המעט השוחים נגד הזרם. היא מענישה אותם אך אינה יכולה להשתיק אותם. את אותן התוצאות רואים בכל פעם בה מתעוררת מחאה מלמטה: מימין או משמאל, מסורבי פינוי או הורסי חומות. הענישה גוררת איתה מרמור ותסכול, ואלה בתורם רק ממריצים את הדור הבא של המורדים. אם המדינה משותקת כשהיא מנסה מתמודדת עם סרבני מרכז, כיצד לעזאזל היא חולמת להתמודד עם סרבני שוליים?

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אשקלון

הקטע הבא נכתב בזמן הפלישה הישראלית לרצועת עזה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". רציתי לתעד זוית שונה וחדשה עבורי – בדרך כלל אני בין המפגינים נגד מלחמות – ובאתי לאשקלון כדי להסתובב, לצלם ולחטט. ליאורה נתנה לי מפתח לדירתה ומפה של השכונה, פלוס תדרוך בטחוני קצר. ואז עליתי על האוטובוס.

אשקלון, יום שלישי, 6.1.09, שמונה ועשרים בערב. אני מתעורר מעצירת האוטובוס והדלקת האורות. נרדמתי עוד לפני איילון וישנתי טוב. יוצא אחרון מהאוטובוס, התנועות אוטומטיות, נראה כאן כמו כל תחנה מרכזית קלאסית של אגד – כמו בראשון, כמו בזכרון, גם כאן יש מבנה נמוך ונחשי, קופות ומודיעין, ומסביבו תחנות ורציפים. ברחוב רואים תחנת מוניות, חמש או שש סקודות לבנות מיותמות מעבודה, סדרן צועק משהו לא ברור בטלפון ומשתתק. אני נעמד, עדיין אוטומטי, בתחנה של קו 4. בודק את המסלול: נראה בסדר. קונה צ'יפס בקיוסק, מדליק סיגריה. שואל מישהו אם 4 מגיע לפנינת אפרידר. הוא לא. מקיף את הבניין ומגיע לקו 5. חיילת נמוכה מדברת פורטוגזית מהירה עם בחור צעיר, קירח, עגיל באוזן. הם מחייכים כשאני אומר להם כמה יפה נשמעת השיחה. כן, 5 מגיע לשם.

נסיעה קצרה, רבע שעה בערך. הרחובות חשוכים וריקים, כמעט ואין הולכי רגל. יש מכוניות, די הרבה, אף אחד לא שוכח להדליק אורות. יורד כשהחיילת אומרת לי שכדאי. שדרות ירושלים. מסתובב קצת בשכונה, שיכונים מצד אחד, בלוקים ממש, וקוטג'ים מזדקנים מהצד השני. שכונת ברנע. ילד, אולי בן 12, מדבר בקול בוטח ושקט. מכוון אותי לרחוב אלעד, מדרגות, יורד למטה, כביש מהיר. רואה מרחוק את תחנת הדלק מהמפה שליאורה ציירה. לפי המפה הדירה צריכה להיות באזור. לוקח צ'אנס ויורד מהכביש, מרכז קניות קטן, רחוב מעלות אשר, שער לבן מימין, מדרגות, דלת.

השקט מתעתע. עוברות שש או שבע שעות עד שאני נרדם ולא שמעתי אזעקה אחת. שוכחים מהמלחמה עד שפותחים טלויזיה. ארבעה ערוצים שונים בדיווחים על משפחות החיילים שנפגעו מאש כוחותינו בג'בליה.

מתעורר מקולות ילדים במגרש החניה, כדורגל שכונה, עשר וחצי בבוקר. שוכב, משנה תנוחה, לא מצליח להירדם ולא יכול עדיין לקום. נכנע ושוכב על הגב. בוהה בתקרה. חושב מחשבות על כלום. האזעקה מקפיצה אותי, קולות רגליים רצות בחוץ והילדים צועקים אחד לשני בהתרגשות ודלתות נטרקות והשכן בבניין ממול יוצא למרפסת ומחכה לאקשן. הצופרים, אלמד במשך היום, נותנים קולם לכעשר שניות. בחצי הדקה הקרובה תוכל לשמוע את הרקטה נופלת. עד סביבות אחת בצהריים הנחיתות מתקרבות. אולי בגלל שיש כאן הרבה שמיים ומעט בניינים, קול הנפילה מורגש מאוד; אפשר כמעט לראות את העשן.

לתקווה מ"קינמון" עדיין יש תקווה. היום היה הראשון מזה שבוע שהיא אמרה לעובדים להגיע – אנשים קונים לחם גם במלחמה – אבל כנראה שהאנשים קנו פיתות לפריז'ידר. אף אחד לא בא. מזמין קפה ויושב בפנים. השולחנות הלבנים נקיים והטלויזיה פתוחה על אופרת סבון ספרדית. "כל ערוץ שאתה פותח – אופרת סבון", אומרת תקווה ומגישה לי את ספר התנ"כ הפתוח. עמוס, פרק א'. "תקרא, תקרא, ותגיד לי מה אתה חושב".

"כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום: ושלחתי אש בחומת עזה ואכלה ארמונותיה: והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון והשיבותי ידי על עקרון ואבדו שארית פלשתים כה אמר אדוני ה'". "חזק , הא? חזק? וזה בית ראשון! 5,000 שנה! לא תגיד אתמול כתבו".

אני שואל את תקווה אם היו נפילות היום. "היו נפילות, ועוד איך היו, לא שמעת בלילה?", בשתיים, בשלוש, ואח"כ מטוסים שלנו וגם מסוקים. שמעתי. "ברוך השם אף אחד לא נפגע". בצהריים פגעה רקטה בחצר בית ברח' השייטת, לא רחוק מכאן. "ברוך השם אף אחד לא נפגע גם שם. זה אנשים, ההסטוריה חוזרת על עצמה והאנשים אותם האנשים, תמיד יהיה פה ככה". בעל הבית של תקווה לא דאג למיגון. "36000 שקל עולה מיגונית איגלו, אין מצב". היא מדברת על מיגונים מתוצרת מפעלי וולפמן האשקלוניים. אתמול הראו את המפעל ב"עובדה" וציינו כי זהו המקום הבטוח ביותר בדרום: היחס הגבוה ביותר של אמצעי מיגון לבני-אדם. אולי זו הסיבה שהפועל הרוסי לא נראה כמי שדואג לעצמו. אחרי כל נפילה הוא מתקשר הביתה, לבדוק אם חס וחלילה מישהו נפגע.

שוב בתחנה המרכזית. הרציפים הפנים-אשקלוניים לא מלאים. השעה שלוש אחר הצהריים ורוב האנשים נמצאים ברציפים הבין-עירוניים. כל מי שאין לו סיבה טובה להיות כאן הלך, אומרים לי בקיוסק. קו 300 המהיר לתל אביב כבר מוכן לצאת. האוטובוס צפוף ומחכים רק לעוד נוסע אחד לפני שיוצאים.

על הדלת האחורית יש מדבקה. אפשר לקרוא את הכתוב במהופך: "צודקים ומאוחדים. נשיג את מטרותינו. ועד העובדים הארצי אגד". אולי כאן מתרכזת התגובה הציבורית למלחמה. הצורך להרגיש צודקים, הצורך בביחד, כשאין לאף אחד מושג מה המטרה – ולכן גם לא מציינים אותה.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים , , , | תגובה אחת

מאמר שכתבתי

המאמר הבא נכתב עבור מגזין סטודנטים בינלאומי ופורסם באינטרנט. קיוויתי שהוא יהיה הראשון מבין כמה מאמרים שיעסקו בפוליטיקה, במדיניות ובבעיות של החברה הישראלית. אך אחרי הפרסום לא קיבלתי אף אימייל מאמלתיאה, העורכת השוודית של המגזין, ונאלצתי להסתפק בכתיבה למגירה.

גם חלק מהפוסטים הבאים הם קטעים שכתבתי בעבר. אגיד לכם כשזה יקרה. מבטיח.

SILENT TIGER, HIDDEN DRAGON
Political Activities among Israeli Students

By Amir Havkin, a Political Science sophomore at MTA College in Tel Aviv-Jaffa

A CLOSE RELATIVE of mine has gone to Paris a couple of years ago to get her PhD in Philosophy. Being the opinionated person that she is, a well-spoken veteran of many left-wing protests, I found it hard to accept her so-called defeat by the system. Like many other former students and young Israeli citizens, she now finds Israel a hard place to live in. In her recent visit to Tel Aviv-Jaffa, she told me that nine out of ten of her closest friends will be leaving Israel for good the coming year.

IT SEEMS WE only hear about Israeli students, or the higher education system in Israel in general, only during troubled times. From the local version of Black Pantherism of the 1970’s to the great tuition fees strikes of the past three years, students in Israel are known for their activism and involvement. Or are they?

“THE MEDIA IS RESPONSIBLE for the protesters’ agenda”, says a Political Science sophomore at the IDC College in Herzliya. The IDC is located at a former military camp and many of its students were away on reserve service during Cast Lead, the last operation in the Gaza strip. ”It’s true that tuition fees are always an issue. It’s also true that students are more protest-driven than most groups in society. But in recent years we’ve seen them take the fight to the streets only when the situation affects them personally, and in almost all cases – economically.” His classmate took over: “You’d have to look really hard for any real demonstrators around here. To be involved, you have to be a hard-working student, so that you can catch up with your studies after your political activity is done; you have to have some kind of agenda, fed to you by the press, parents, friends, etc.; and you need some kind of support from the system itself. Most students find it difficult to ensure the first two conditions; the third is entirely out of their hands”.

THE IDC COLLEGE does not endorse political activities within the campus. Very few parties and organizations can be heard around here, although most students I have met talk about politics enthusiastically and with real passion. Another classmate, Avishay Peretz, says: “On Democracy Day we had plenty of action. There were forums and discussions about economics, politics, and national defense; we had parliament members at the debates. But most of it was relaxed and by the way. No shouting, nothing in the way of drama or excitement”. One can attribute this lack of drama or excitement to the students’ background; with yearly tuition fees of around 32,000 NIS and close ties with the political and military elite, most IDC goers come from well to do, center- or right-wing families. You can hardly expect them to shout or wave any flags, unless the situation demands immediate involvement. The only party that attracts any attention and some degree of campus activity is Likud, the largest right-wing party in Israel and home of Prime Minister Binyamin Netanyahu. Says Omri Akunis, a Likud activist and a Government, Diplomacy and Strategy student: “I’d like to see more students and political groups participate in the day-to-day campus life. I’d like the parties themselves to understand that students can be a strong support group, not only during re-elections but throughout the year.” Other students told me they would simply like the political life at IDC to be less reflective and more effective.

A DIFFERENT PICTURE can be seen in the Hebrew University of Jerusalem. It is a state funded institution, and as such it must allow some form of political action within its campuses. Says Tzachi Raz, a Philosophy-Economics-Political Science student and activist: “During Cast Lead we’ve had clashes between supporters and protesters of the war; we’ve had racist remarks flying in the air; we’ve had security guards attempting to restore order in the campus; everybody caught flak, even the moderate voices. They were accused of being TOO moderate and not taking a stand in the struggle.” Raz is a member of the local Chadash Student Cell, which is closely related to the national Jewish-Arab Chadash party. He is also operating in the name of Campus for All, a new organization whose goal is to drive students into active political roles. “This political body is made out of three leftist groups: Chadash, Meretz and Ein Zo Agada. We are dealing with two major issues, the first being the increase in right-wing, racist extremist action among students. Since most students are still unaware of such problems, we got more and more concerned about the level of participation in the political game – which is our second goal. We want to see some real partnership and solidarity between students”.

CAMPUS FOR ALL can be associated with a current trend in Israeli politics: moving away from narrow, sectorial parties and embracing a broader scope of activity. Israel is notorious for its current abundance of political organizations and the lack of cooperation between them, and this trend might be able to bridge over some gaps – and it might also help a friend of mine. She is studying for a B.A. in Biology and Computers at the Tel Aviv-Jaffa University, and sounds a bit disillusioned: “I can’t talk about the students in general, but as for me – the current political activity in my campus does not effect or shape my opinion or awareness”.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים | כתיבת תגובה

החלום ופשרו

היום בלילה חלמתי חלום יפה מאוד. נערכת מסיבה אלגנטית בחדר אפוף עשן בסגנון שנות השלושים (שטיחים כהים וכבדים, שולחנות מעץ, מנורות קריאה ירוקות, כונניות ספרים, נברשת גדולה מעל השולחן המרכזי). אני באתי לשם עם סבתא עסיק (דווקא סבתא?) והיו שם כעשרים או שלושים איש, שאת רובם אני לא זוכר.
המארח היה הרבי הנקוק והיו שם עוד כמה מאורות ג'ז – בין השאר, ווינטון מרסליס וצ'ט בייקר. סבתא ישבה בצד (גם בחלום היא נשארת מציאותית) ואנחנו החלפנו בני זוג לריקודים. השיא היה כשהרבי התחיל לשיר את Let There Be Love ורקדנו צמוד-צמוד, כשפתאום נפתחה הדלת וג'ון לנון נכנס ואיתו בילי פרסטון, שניהם אוחזים בהיי-בול עם פינה קולדה. ג'ון היה לבוש בגולף שחורה והתלוצץ עם ביל על התמונות בשחור-לבן שהיו תלויות על הקיר.
זה כל מה שאני זוכר. אין לי מושג למה דווקא הנקוק היה המארח, אבל את השיר ששר שמעתי כמה פעמים אתמול בביצוע הנפלא של ג'ון פיצארלי. ג'ון לנון כיכב כי לפני יומיים שיחקתי בפעם הראשונה בביטלס רוק בנד. איזה משחק! הוא משוגע לגמרי. הגרפיקה מדהימה והגיטרות מגניבות, אבל בינינו – את רוב השירים קל יותר לנגן בגיטרה אמיתית. האופן שבו משחקים מזכיר יותר נגינת סולו מאקורדים, והיא מצריכה קשר עין-יד טוב יותר, תשומת לב לתזמון הפריטה עם האצבוע הנכון וקואורדינציה. בכל מקרה, שווה.

פורסם בקטגוריה עליית הגג | עם התגים | כתיבת תגובה

אני קורא, משמע אני קיים

אני משתדל לקרוא כמה ספרים במקביל. בתיק-גב – זה של הלימודים – אני לוקח איתי את "האלה הלבנה" של רוברט גרייבס. זה ספר חצי עיוני וחצי מטורף. גרייבס מוכר בד"כ כמחברם של "אני, קלודיוס" ו-"הרוזן בליזריוס" – רומנים היסטוריים רחבי יריעה, הדוקים ומעולים. "האלה" שונה מהם מהותית. כל פרק בספר הוא מעין מאמר אקדמי חופשי, כשהנושא העיקרי הוא דמותה של האלה במיתולוגיות של אירופה והמזרח התיכון. בתוך סלט הפירות הזה תמצאו ציטוטים משירי עם איריים עתיקים, השוואה בין אותיות דרואידיות עתיקות לשפה הוולשית, שיעורים בהיסטוריה וגם כמה מסורות תמוהות של מכשפות. הידעתם? המכשפות של מישור סלסבורי העדיפו לרכב על מוטות מעצי אלון.

צריך הרבה סבלנות כדי לקרוא ספר כזה. לא רק בגלל הנושא האזוטרי (שלא לומר הרמטי), אלא גם בגלל הכיוון אליו לוקח אותך הספר. בהתחלה חשבתי שגרייבס בונה טיעון סגור וטיפה שמרני: שהרעיון אודות אלה גדולה (ענתה, אשתורת, איזיס, מריה, מורגן, כולן ביחד וכל אחת לחוד) הגיע ממקור עיקרי אחד, ורק בוית ע"פ מאפיינים שוליים ומקומיים. עכשיו אני כבר באזור האמצע, ונראה לי שהטענה שלו מורכבת יותר. משהו כזה: האלה היא מוטיב תרבותי כמעט קבוע; היא מופיעה בגרסאות שונות, אבל אם קיימות מספיק עדויות מהתקופה – זו לא בעיה לפענח את ההבדלים; היא מפסידה לדמות האל הזכר בקרב על הרייטינג האמוני; אבל יש תקווה. מי שקרא דבר או שניים על הנושא (או הסתפק ב"צופן דה וינצ'י" ) יודע שהאלה עדיין איתנו, לפעמים מולנו, לפעמים מוסווית, תמיד בסביבה.

"דיס איז א מנ'ז וורלד", שר ג'יימס בראון, אבל העולם הזה באמת לא שווה כלום בלי אישה. תמצאו אותה באינספור ציורים ברוקיים, על תקרות כנסייתיות ובמקדשים כפריים. במיתולוגיות השונות היא משחקת תפקיד שווה ערך לזה של האל הגברי, ולפעמים אף עולה עליו. קחו לדוגמה את המיתוס היפהפה על איזיס ואוזיריס. אוזיריס נהרג/נרצח ונקרע לחתיכות. אויביו טמנו את חלקי גופתו בכמה ארצות מרוחקות, אך איזיס (אחותו/זוגתו) לא ויתרה. היא הלכה לאיטה ואספה חלק חלק, עטפה את כולם בתכריך לבן/דרדסה איזה כישוף והופס – יש אוזיריס. האל הגברי שקם לתחייה חייב את חייו לדמות האימהית, האוהבת, המפרה והמזינה. במקומות מסויימים צמחו מסורות שונות מעט. במיוחד מעניינים אותי הסקנדינבים הלוחמניים והגרמאנים בני דודם. אצלם אמנם היו ולקיריות, אבל הן לא היו אלות ממש. האלה הנורדית עליה שמעתי הכי הרבה היא פריה – אלת פריון קלאסית הקשורה ללידה, ליופי ולתבואה. עד כמה שזכור לי, לא היה לה צד מלחמתי או אפילו תקיף. האלים כ"כ סמכו על תדמית הילדה הטובה שלה, שבמבצע "אביב נעורים" הנורדי ת'ור התחפש לפריה כדי לחלץ את הפטיש שלו מידי הענקים. אבל נעסוק בבעיות מגדריות של ארים בפעם אחרת.

הדיון באלה מאפשר לגרייבס להכניס כמה קטנות מהצד. למשל, הוא מתעסק במקומו של המשורר-פייטן בחברה. או, כפי שהזכרתי, במאזן הבין-מיני. או בפילולוגיה והצורה בה לשון מגדירה תרבות וחשיבה. הקושי העיקרי איתו אני מתמודד עד עכשיו הוא המעקב אחרי שטף הרעיונות. יש בספר הזה המון מידע מועיל ומרתק, אבל הוא מאורגן בצורה מוזרה ולא עקבית. שוב, הסבלנים ירוויחו.

ליד המיטה מחכים לי כמה ספרים. אחד מהם הוא "מלחמת יום כיפור – זמן אמת" מאת רונן ברגמן וגיל מלצר. קראתי אותו כבר כמה פעמים ונעזרתי בו כשכתבתי את "מלחמת השחרור", הכתבה הראשונה שפרסמתי (בלייזר, גיליון מרץ 2010). החידוש הגדול שהספר הביא הוא השימוש הנרחב במסמכים שראו אור בפעם הראשונה אחרי 30 שנה, וכן בתמלול השיחות והדיונים שהוקלטו בבונקרים השונים בזמן הקרבות. הקריאה קלה ומהנה (עד כמה שספר מלחמה יכול להיות מהנה) ואני ממליץ עליו בחום לכל מי שרוצה ללמוד משהו אודות אותו אוקטובר נורא.

מתחתיו שוכב "חולית" של פרנק הרברט, בתרגומו המופתי של עמנואל לוטם. אני חוזר לספר הזה הרבה, פותח אותו בעמוד אקראי ומתפעל בכל פעם מחדש. הדמיון העצום שהוא מציע, העלילה האפית והדמויות ההו-כה-אנושיות מאפשרים בריחה לקצה השני של הגלקסיה, בריחה שמדגימה היטב את חוקי ניוטון. כמו בומרנג היא מחזירה אותך אחורה באותה העוצמה בה נזרקת, וגורמת לך לחשוב טוב-טוב על מה שקורה מסביבך היום.

בערימה אחרת אני מוצא את "דוקטרינת ההלם – עליית הקפיטליזם של האסון" מאת נעמי קליין. הכוהנת הגדולה התורנית של המחשבה הרדיקלית הפופולרית, קליין הקנדית ידועה כמחברת של "נו לוגו", מניפסט אנטי-קפיטליסטי שעמד בראש רשימות רבי המכר (ושלבושתי עדיין לא קראתי). ב"הלם" מציגה קליין תזה מאתגרת ונועזת. היא מותחת קו בין ניסויים אכזריים בחסך חושי ובשטיפת מוח שמימן הסי.איי.איי לבין אסכולת שיקגו בכלכלה (מילטון פרידמן – זוכרים?) והתערבותה חסרת המעצורים בפוליטיקה ובמשטרים בכל העולם. בדף הראשון כתבתי לעצמי הקדשה: "ספר זה נקנה באמצעות תלושים מפדקס, יוני 2009". עבדתי בפדקס יותר משלוש שנים וכשלא הייתי יכול יותר (אולי אספר מתישהו איך ולמה) לקחתי את הרגליים ועפתי משם. על הדרך רכשתי השכלה הולמת. קשה לסכם את הספר הזה בפסקה אחת ואני מוותר על כך מראש. אסתפק במשפט הבא: אם אתם רוצים לקבל בומבה פוקחת עיניים על הדרך בה עולמנו הקטנטן מתנהל, רוצו להשיג את "דוקטרינת ההלם".

מתחתיו שוכב "הדרך" של קורמאק מק'קארתי. הסופר הזה אחראי ל"לא ארץ לזקנים", שעובד לסרט כ"ארץ קשוחה" (האחים כהן, אוסקר לחאווייר בארדם!). "הדרך" אמור להיות רומן-התבגרות-בדרכים של אבא ובן. עדיין לא התחלתי אותו, אולי בגלל שהייתי עסוק ברומן התבגרות אחר (ע"ע "מלחמת השחרור").

ולסיום הסקירה הספרותית – דובדבן צ'כי. "השנים הנפלאות בזבל" נכתב בידי מיכאל ויווג, והוא סוקר את שנות ילדותו והתבגרותו של המחבר בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית. ויווג ניחן בכושר התבוננות יוצא דופן, לשון מושחזת וכשרון יוצא דופן לספר סיפור. משפחתו המטורללת מספקת התרחשויות ודמויות פיקנטיות, והמדינה המטורללת לא פחות פורסת רקע הולם. ספר אנושי מאוד שתורגם היטב בידי רות בונדי.

טוב. מספיק. זה הספק לא רע לגבי פוסט ראשון בבלוג רציני, לא ככה? יש לי עוד הרבה ספרים לכתוב עליהם – כיסיתי רק חצי מאלה שמפוזרים ליד המיטה – ויש עוד שניים-שלושה דברים בהם אני מתעניין. עכשיו אתגלגל לצידה של הקיסרית ונמשיך לראות את "וודינג קרשרז". מישהו אמר עונג שבת?

פורסם בקטגוריה אנוכי, עליית הגג | עם התגים , | כתיבת תגובה